ספר קבלה
"קן תורה"
הופך את התורה למדע
24. כרומוזומים וחוורתי
א. דרכים לקבל את החיוּת
א/ יחסי אישות ואוירא.
בסימן הקודם למדנו, שבכדי שמעלת הילדים לא תרד, אלא תישאר במעלת ההורים או אף יותר – האישה צריכה לקיים הח”ד עם בעלה לא פחות ממדרגת באר או מעיין. והנה האר"י ז"ל מסביר מה קורה כאשר אין המשפחה נבנית על בסיס הח”ד, וחפצו של כל אחד מבני הזוג רק ליהנות מבן בריתו:
(אר"י ז"ל, פרי עץ חיים, שער קריאת שמע שעל המיטה, פרק יא) ולכן אמר הכתוב אל תהיו כסוס כפרד, שלא תהיו כבהמות להנאת הגוף בלבד. גם שלא יתמיד, כי הסוס הוא יותר שטוף בזמה מכל הבהמות. ואם יעשה כן, אזי הבנים ח"ו שיצאו משם לא יהיו הגונים, וזהו כפרד, כי הפרד אינו מוליד, וגם האדם שתהיה כל כוונתו לתאות גופנית, הבנים שיצאו משם יהיו מכוערים, ולא יראו ממנו ולא יקראו בניו. ואמר, במתג ורסן עדיו לבלום, הכוונה שהסריסים המה מכוערים, וכל יופי ועדי האדם תלוי ביסוד, ולכן היה יוסף יפת תואר ויפה מראה.
דבר נורא משתמע מכאן, כי האדם נמשל לסריס, לפרד שאינו מוליד, אם הבנים שלו נולדים בהורדת מדרגה. על פי תורת האמת אין הם ראויים להיקרא בנים, והאדם כאילו לא הוליד מעולם.
לאור זה מובנים דברי הזוהר (בראשית דף צ/ב): "תא חזי הא אתערו, אברהם מוליד, אברם אינו מוליד, וכי תימא דהא אוליד ישמעאל בעוד דאיהו אברם, אלא ההוא ברא דאבטח ליה קב"ה לא אוליד בעוד דאיהו אברם, דהא בעוד דאיהו אברם אוליד לתתא, כיון דאתקרי אברהם ועאל בברית, כדין אוליד לעילא, ובגין כך אברם אינו מוליד בקשורא עלאה, אברהם מוליד כמה דאמרן, ואתקשר לעילא ביצחק [הקב"ה שינה שם אברם לאברהם לפני לידת יצחק, ואמר: "אברהם מוליד, אברם אינו מוליד" – ותמוה, כי הרי הוליד ישמעאל בעוד שהיה אברם. אלא בעוד שהיה אברם הוליד למטה, וכיון שנקרא אברהם ועלה בברית הוליד למעלה, ולעומת זאת אברם אינו מוליד בקשר עליון, ואברהם מתקשר למעלה ומוליד יצחק]".
אם כן, קשרי אהבה ואהדה בין בני הזוג, כאשר הם מתנהלים כראוי, מתנהלים על פי הח”ד, כשלבם פתוח אחד לקראת השני, וכל דבר נידון בגלוי. לעומת זאת, בניאוף האדם מתקרב לאישה שלא במסגרת הבית, בלא שום התחייבות. כבהמות, שלאחר מכן מיד מתפרדות, וכל אחת הולכת לדרכה. לכן האור שמתגלה בזיווג כזה אינו קשור להח”ד, עם כל ההשלכות השליליות שנמנו לעיל בסימן 21/א, והוא משאיר את חותמו בנפש הילד שייוולד.
עתה נפרט. בני זוג אשר מקיימים יחסי אישות דרך הח”ד מתקשרים ביניהם דרך הרישא השני המכונה אווירא. לרישא אווירא משתייכים כל מוסדות המדינה והמשרדים שעומדים לרשות האזרחים, וייעודם לתווך ביניהם, ובינם לבין השלטון, כדרך הח”ד. לדוגמא, בכל פעם שיש לאדם טענות כלשהן כלפי חברו הוא לא מלבן את ענייניו עם החבר עצמו, אלא מגיש תביעותיו למשרד ממשלתי שאמור לפשר ביניהם בתור צד שלישי. את כל מכלול השירותים הללו מרכיב האווירא, הרישא אשר מיועד לתת לאזרח מענה לפתרון בעיות.
מכאן מתבררת הזיקה בין אישות לאווירא. כביכול, האווירא מונח בין בני הזוג, וכל היחסים ביניהם מתנהלים על ידו. ועל כן מי שבא על אשת איש, והורס את האווירא – מיתתו בחנק (ב"מ, נט.), פשוטו כמשמעו.
ב/ כנפי חיות ושרפים.
כעת נעיין במושגים ישנים מזוית חדשה.
אפילו התבוננות קלה בשילוב המיוחל בין המשניות של רבי ורבי אושעיא, כאשר כל צד ייחלץ לעזרתו ולהסברו של שני, מוכיחה, כי מה שמחבר ביניהם הוא האווירא. כאמור, השילוב המלא מוליד 6*4=24 סוגי חיבורים, וכל זמן שבני אדם אינם משיגים אותם בשכל, הם מתממשים בעולם המלאכים ע"י התחברות בין ד' כנפי החיות לשש הכנפיים של השרפים, 6*4=24. והיחסים שנוצרים בין השרפים לחיות הקודש הם יחסי האישות בין האיש לאישה. האווירא מתווך בין כנפיהם, ומונח באמצע.
הכרובים סוככים על הארון בכנפיהם. [לצורכי לימוד אין איסור בתמונות הללו אפילו לדעתו המחמירה של הרמב"ן (ע' באר היטב בשו"ע יו"ד סי' קמא ס' ד)]
ואמנם בזמן שבית המקדש חרב "כביכול שנתמעטו כנפי החיות" (חגיגה, יג:). כלומר, בתוך המכלול של 24 שילובים אחת מד' כנפי החיה מתייבשת, ומכך נפגעים ששת החיבורים שהיא עושה עם כנפי השרפים. וכך, באופן סמלי, הם נראים אח"כ:
לא ניכנס כאן לבירורים, אך התמונה שראו הנביאים: "בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו", והסברו של הזוהר המובא בסוף הסימן הקודם, מוכיחים חד משמעית כי הכנף משמשת ג"כ כרקיע מבדיל. כלומר, לכנף יש ב' תפקידים. בחיבור הכנפיים בין שני הכרובים או בין חיה לשרף יוצא קול ודיבור, כפי שכתוב: "וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל" (שמות, כה, כב). ובהכרח מתוך החיבור זה של אהבה וחיבה באווירא יצאה התורה אשר "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נעַם וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי, ג).
וכן בברכות לפני 'שמע', החיבור בין חיות לשרפים מתבצע מתוך אהבה ואחווה, כדרך האווירא: "וְנוֹתְנִים בְּאַהֲבָה רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַחַת רוּחַ. בְּשָׂפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה. קְדֻשָׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד. עוֹנִים וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת. מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל מִתְנַשְּׂאִים לְעֻמַּת שְׂרָפִים. לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים: בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ".
בשעה שהאופנים וחיות הקדש מתנשאים לעומת שרפים מתרחש החיבור שמאחד את כל העולמות. אבל במלוא היקפו הוא אפשרי רק בזמן שבית המקדש קיים – כי בהמ"ק מהווה העתק ממבנה וצורת החיבור של כל העולמות, ולכן משמעות חורבנו היא שהשלמות ניזוקה. החיות והשרפים כבר אינם יכולים להתחבר כמו קודם, מה שבא לידי ביטוי בכך "כביכול שנתמעטו כנפי החיות" (חגיגה, יג:). כי לפחות כנף אחת של חיה התייבשה.
אז, עם חורבן בית המקדש התחיל הסתר פנים, ודווקא הכנפיים יצרו את הרקיע שיסתיר את פני הקדושה. והוא מה שראה לאחר החורבן הנביא יחזקאל, שהחיות על מנת ליצור חיפוי רצוף שיכסה את פני הקדושה היו: "חבְרת אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם" (יחזקאל, א, ט). וכן מפרש שם רש"י: "חוברת אשה אל אחותה כנפיהם. כנפה של זו פרושה לצד כנפה של זו לכאן וכן לכאן עד שחוברות ומגיעות זו לזו, ובכך הם מכסות פניהם שהכנפים פרושות למעלה מן הפנים".
העובדה שיחזקאל דיבר על חיות לא משנה דבר, שהרי דרכי השימוש בכנפיים אינן תלויות במספרם. והגמרא בחגיגה, יג: מדמה את החיות לשרפים עד כדי כך שהתוספות שם נאלצים להסיק: "מסתבר שגם החיות בשש כנפים כמו השרפים".
למעלה: חיבורים בין כנפיים שיוצרים רקיעים
בשמאל: חיבור שמאחד עולמות
לסיכום, החיבור בכנפיים בין השרפים לחיות באמצעות האווירא מאחד את העולם ומבטל את הפירוד. ואדרבה, החיבור ההדדי של השרפים או החיות בינם לבין עצמם, יוצר את הרקיע, ומיישם את הפירוד. משום כך, כשנתמעטה כנף החיה בחורבן בית המקדש נהרסו ששת החיבורים שהיא עשתה עם כנפי השרפים. ובאופן טבעי, כנפי השרף, שנותרו אלמנות, נצמדו זו לזו, ויצרו רקיע שהוציא את הפירוד לפועל. אולם שמונה עשר החיבורים הנותרים שלא נפגעו, המשיכו לתפקד כרגיל גם לאחר חורבן בית המקדש.
אמנם במשך אלפיים שנה שקדמו לאבותינו הקדושים, וטרם הוקם המשכן – ההפרדה בין ה' לעולם הייתה גדולה אולי אף יותר מזמננו אנו, אך למרות הניתוק מה' העולם לא התמוטט, כיוון שהיה מקבל את חיותו "בחינם", היינו חינם מן המצוות והזכויות. שהרי הקב"ה שומר על העולם ומפרנסו בחסדיו הגדולים, אפילו בעת שאין הוא זכאי לכך. ועל זה נאמר: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים, פט).
ג/ חוורתי.
וכאן אנחנו מגיעים לחיוורתי, מלשון חיוור-לבן, הנזכרים באדרא רבא (זוהר במדבר דף קכט/א, קלב/א). חוורתי הם קבוצות שערות משני צדי הגלגלתא. וקבוצה אחת מאחור, שמכסה את העורף. והגרי"א חבר בפתחי שערים (נתיב פרצוף א"א, כב) מבאר עניינם:
"שהם (הי"ג חיוורתי) באים מסוד ג' הויו"ת שהם ענין שורש הזמן המתחלק לג' מדרגות של היה הוה ויהיה. ח' חיוורתי וח' נימין הם בפנים מימין ושמאל, שהם סוד היה ויהיה שהם חסד ודין בשרשם, התחלת האצילות וסוף התיקון, וד' הם נמשכים לאחור לז"א, והם באמצע סוד הזמן ההוה בבחינת רחמים שהוא הנהגת העתה, שבו מנהיג ז"א את העולם בשית אלפי שנין. מה שא"כ בחינת הזמן ההיה ויהיה אינו שייך לז"א, אלא הוא סוד חסד דעתיק שבו היה התחלת הבריאה, וגם חזרת גלגל הזמן הנהגת א"א וגלגלתא בנחינת הדין הגדול שיוחזר לחסד הגדול לעתיקא, לכן הם נשארים לפנים דא"א, מה שא"כ הד' דאמצע הזמן הוא נמשך לז"א לתיקונו, וזה נקרא אחור, שנמשך האור בצמצום ואחוריים לפי ערך הדרגת ז"א לבד".
ובהמשך ספרו (שם, כד) המחבר הוסיף: "אלו הח' חיוורתי [מימין ומשמאל] הם להאיר חסדים גדולים בעתים מיוחדים, לעורר רחמים בסוד ישא ה' פניו אליך".
נסביר בקצרה את תוכן דבריו. כזכור מסימן 17/ה לעיל, "סוף מעשה במחשבה תחילה" מתאר את העובדה שבסוף, המכונה 'יהיה' ייראה העולם בדיוק כפי שהיה מתוכנן בתחילה, שנקראת 'היה'. סתימת הגלגל ההוא בלשון הזוהר מכונה "נחש זנבו בראשו" – וצורה זאת הייתה לעולם בראשית בריאתו, כשהביצה עדיין עמדה בשלמותה. אך בחטא האדם התנתק הזנב מן הראש, הביצה נבקעה, והתפשטות תלת הרישין שהחלה, סימנה את ירידת העולם אל 'הווה'. עד כאן תזכורת ממה שהסברנו לעיל.
והנה מימין ומשמאל לגלגתא, שהם ראשית ותכלית השקולים כאחד, יורדים שערות לבנות הנקראים חיוורתי, ודרכן נמשכים לעולם חסדים גדולים על מנת להושיע אותו מן השמד. מכיוון ששני חיוורתי הללו מהווים ראש וסוף – הם ערבים שעולם לא ילך לאיבוד באמצע הדרך, בסתירה לתכלית. ועל כן הם שומרים את העולם מכל הבא לאיים על המשך קיומו.
ועוד יש כאן מקום להעיר על פי דבריו של הג"ר אייזיק חבר. לכתחילה, עולם כמנהגו נוהג, ואין שום הבטחה כי צדיק יינצל בשעת הסכנה [כמה צדיקים נספו בתאי הגזים בזמן השואה!]. אבל לצדיק שכדאי הוא שלמענו נברא העולם – לצדיק כזה יימשכו החיוורתי ויצילוהו אפילו מכבשן האש [גם בשואה ידועים מקרים כאלו]. בלשון חז"ל המעלה הזאת נקראת "חוט של חסד משוך עליו" (מגילה, יג. ועוד), וכפי שכותב הזוהר (ויקרא דף כב/א): "בספרא כתיבו כל אינון בני היכליה וחוטא דחסד אתמשך עלייהו [בספרו של הקב"ה כתובים כל אלו בני היכל, וחוט של חסד משוך עליהם]".
לכן, עד כמה שהמצב לא יהיה חמור, שני החיוורתי הללו יבקעו את כל הרקיעים, ומפני מה שהיה בעבר וכן בשביל העתיד, יביאו תשועה לצדיקים שנקלעו למצוקה.
והערה נוספת בנוגע לשני החיוורתי הללו. בראשיתם הם יוצאים משני צדי הגלגלתא, אבל בסופם נבלעים באווירא. כן כותב הגרי"א חבר בספרו בית עולמים (דף קכח ע"ב): "שבאמת אורות של החיוורתי הם נגנזים באוירא", ולאמיתו של דבר – אין להם ברירה אחרת.
אם בהיות האדם בגן עדן עוד הייתה אפשרות לסיים את כל ההיסטוריה ברגע אחד, כמהירות התפשטות אורות הגלגלגתא שלא לוקחת זמן (עיין סימן 20/א לעיל) – הרי שבחטאו, כשעבר על המצווה, התגלתה עקשנות החומר שאינו ממהר לציית לפקודות. היינו, התפלגו מגלגלתא שני רישין, אווירא ומוחא, ואבדה האפשרות לעבור בקפיצה מהעבר לעתיד. שהרי כבר באווירא מצויה עקשנות החומר שמגבילה את חופש הפעולה. ועד שמגיעים לפשרה, ומשכנעים את כל הצדדים על ידי הח”ד, הדבר מתעכב ומתמשך בזמן – ואין יוצא אל הפועל מיד, כמקובל באורות גלגלתא.
כלומר, מעבר לעתיד אין לעבור כי אם באמצעות הח”ד שפועלת באמצעות הזמן. במילים אחרות, בין שני קצוות החיוורתי, שהשמאלי בהם נמשך מהעבר, והימין מקושר לעתיד, אין חיבור ישיר – אלא האווירא עומד ביניהם עם הח”ד והזמן. השביל מהעבר לעתיד עובר דרך החיוורתא השמאלי – האווירא - והחווירתא הימני. והוא שאמרנו, כי קצוות שני החיוורתי נגנזים באווירא.
[אמנם ההתפשטות המזורזת בזמן ניכרת גם בגן עדן, כפי שאמרו חז"ל: "[בשעה] שביעית, נפח בו נשמה. בשמינית, הכניסו לגן עדן. בתשיעית, צוהו זה אכול וזה לא תאכל. בעשירית, עבר על צווי" (תנחומא, שמיני, ח). גם בגלגלתא היחסים בין בני הזוג התנהלו דרך האווירא, אך הם ויתרו במידה רבה על הח”ד מפני שאהבתם נבעה בעיקר מקרבה משפחתית. שהרי אשתו של אדם הייתה בשר מבשרו, כמו כן קין והבל נשאו את אחיותיהם. ואפילו בגלגלתא של מצרים היה מנהג בבית פרעה לחתן אח עם אחות. לפיכך התאפשר לחצות את האווירא במהירות גם במיעוט הח”ד, ואלמלא החטא כל סיפור בריאת העולם היה מסתיים לקראת סוף יום הששי, בערב שבת. ואעפ"כ מוכרח, כי גם שם יש חיוורתי ההולכים מהעבר ועתיד, שבמעשה בראשית הם מכונים "הַתַּנִּינִם הַגְּדלִים" (בראשית, א, כא). ובהתאם לכך בגלגלתא מצרים פרעה נקרא: "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרבֵץ בְּתוֹךְ יְארָיו" (יחזקאל, כט, ג)].
אולם יש עוד קבוצת שערות חיוורתי שנמשכות מאחורי הגלגלתא. הם שייכים להווה, לעוה"ז במשך ששת אלפים שנה, ואת ייעודם נסביר לאחר שנביא את המקורות. העיקר כתוב באדרא רבא דף קכט/א: "[שערות חיוורתא מתפשטים] עד רישי דכתפי, דלא אתחזי קודלא. תיאובתא וחדוותא דצדיקייא דאינון בזעיר אפין למחמי ולאתדבקא בתקונוי [שערות חיוורתא מתפשטים עד ראש כתפיים, שלא יתראה עורף וצוואר. חשק וחדוות הצדיקים, שהם בזעיר אנפין, לראות ולהידבק בתיקון הזה]". וליתר דיוק נצטט גם את דברי האר"י ז"ל (עץ חיים, שער כה, דרוש ה): "וז"ש באד"ר על א"א ומהאי גולגלתא נפיק חד עיבר חוור דנחית לגלגלתא דז"א וזהו ודאי מאחוריו דרישא דא"א והנה ע"י האי חוורתי האחוריים דז"א שהם דינין מתכסין בהם עד חצי ז"א ואין הקליפות נאחזין באותן דינין של אחוריים".
עתה נסביר בפשטות, כי השערות שנמשכות אל הצדיקים מאחורי הגלגלתא, מושיטות לצדיקים סיוע כדי שיוכלו לעמוד חזקים מול הרשעים, ולמנוע את השתלטותם על העולם. על כן החיוורתא ההוא עובר מאחור, כי שם מתקבצים הרשעים, ומכסה את העורף כדי לשלול מהם אפשרות יניקה.
אבל, כיצד אם כן, העולם מתפרנס היום, ואנשים רעים מקבלים את חיותם? והתשובה – ע"י הפרצה שעשה עמלק בחומת המגן שניצבת מאחור, מתוך הפרצה הזאת יונקים כל אומות העולם את חיותם. ועל כן התורה מחשיבה את עמלק כראשית לכל הגויים: "רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אבֵד" (במדבר, כד).
ד/ עמלק ושגשוג העמים.
כזכור מסימן 22/ג לעיל, אברהם ויצחק זכו במאמצים משותפים לעורר בלב הבריות את מידת ההיענות לבורא. כלומר, הם גילו בלבם את בחינות הבאר והמעיין, שנמשלו לכריית באר שבע. ועל יעקב מוטל היה לפתח את שכלם, שיהיה מזומן לקבל דעת תורה ומצוות. ובנוסף, לחדש, כי מכאן ואילך השפע יסופק רק על פי הזכויות, ולא בחינם כמו קודם.
יעקב עצמו היה שלם עם ההנהגה החדשה. אפילו שרו של עשיו לא מצא בו מקום תורפה, ונאלץ לברכו. ויחד עם זה גם בארץ ישראל התחיל לנהוג הכלל שהיא אינה סובלת רשעים, ואינה נותנת להם מחייה, כאמור בסיפרא (קדושים, י): "ארץ ישראל אינה כשאר כל הארץ אינה מקיימת בעלי עוברי עבירות". בלשון התורה מציאות זו מתוארת כמצב שבו הארץ מקיאה את יושביה בשל חטאם:
- "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִיתֶם אתָם וְלא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (ויקרא, כ, כב),
- "וְלא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא, יח, כח).
בד בבד עם כניסת החוק החדש לתוקף עשו הערל איבד את כל זכויותיו על הארץ. הנסיבות שנוצרו ממש הכריחו אותו לוותר עליה לטובת יעקב, ולהסתלק מקרבה בכל המהירות האפשרית. כמו שכתוב:
(בראשית, לו, ו - ז) וַיִּקַּח עֵשָו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקב אָחִיו. כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵאת אתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.
ורש"י שם כתב: "וילך אל ארץ. לגור באשר ימצא". כלומר, ארז מזוודות ונמלט – והסיבה לכך: "כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו". אולם בואו נחשוב, היתכן שכל ארץ ישראל הייתה קטנה מדיי בשביל אכלוס שתי משפחות? כמה נפשות בסך הכל הם היו עם כל בני ביתם – אלף, אלפיים? לא ייתכן שבבעלותם הייתה כמות כה רבה של מקנה שתמלא את כל הארץ. לכאורה היה מספיק לעשו לזוז קצת הצידה, כמו שהציע אברהם ללוט: "הֲלא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְמְאִילָה" ( בראשית, יג).
אלא, שיעקב ועשו לא יכולים היו לשבת יחדיו, כי בנוכחות יעקב הארץ פסקה לתת שפע לעשו. וכך הבטיחה התורה לעתיד, כי אף שמחמת העוונות ישראל ילכו לגלות – הארץ תישאר שוממה ולא תקבל לתוכה שום גויים. כפי הכתוב: "וַהֲשִׁמּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ איְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא, כו, לב). ורש"י שם מסביר: "והשמתי אני את הארץ. זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממה מיושביה".
לההנהגה ההיא, שמונעת שפע מבעלי עבירות, אחראי החיוורתא שמתפשט מאחור. כנזכר באדרא רבא דף קכט/א שהביאנו לעיל, שערות החיוורתי מכסים את הגלגלתא מאחור ומגיעים עד האוירא שמתחיל בכתפיים. לכן אורם מיועד לצדיקים ולבעלי מעשים טובים אשר פועלים באווירא בדרך הח”ד. והמקום המזומן להתגלות בו שפע החיוורתא הוא ארץ ישראל, שעל מעלתה אמרו חז"ל: "אוירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב, קנח:), ללמדך, כי ארץ ישראל שייכת לאווירא בקדושה, ועל כן בעלי עבירות לא ימצאו בה מנוחה.
יש עוד שני חיוורתי מן הצדדים אשר שומרים על העולם מאבדון. אך הם נותנים את השפע בצמצום, ומופיעים פה ושם באופן נקודתי על מנת לבצע איזשהו תיקון מסוים. כגון, להושיע את הצדיק בשעת מצוקה, ולא יותר מזה. ואילו ריבוי השפע זורם דרך החיוורתא שמכסה את הגלגלתא מאחור, ומסתיים בכתפיים.
כתוצאה מכך, לאוחזים באורות הגלגלתא אין שום גישה לשפע, שהרי במקומם שמאחורי הגלגלתא השפע מכוסה בשערות ואינו מתגלה. וכך היה בכל הזמנים, שהיוצרים באורות הגלגלתא – מלחינים, ציירים, אנשי אומנות – למרות כל גאונותם, חיו בעוני – ואילו בעלי עסקים ואנשי מסחר היו מתעשרים, מפני שפעלו בדרך הח”ד באווירא. והיום במיוחד אנחנו עדים לריבוי השפע ההולך ומתעצם, שפע שכמותו לא ידעו הדורות הקודמים. והוא מתגלה מתוך שערות החיוורתא האחורי, המסתיימים באווירא.
אולם מדוע החיוורתא נותן את השפע למי שאינו בהכרח צדיק ובעל מידות? אלא עמלק פתר את הבעיה שבה נתקל סבו עשו, ופרץ בחיוורתא דלתות שייכנסו בהן כל העומדים באווירא ומנהלים עניינם ועסקם בהח”ד, מבלי להבחין בין טובים לרעים.
ומסתבר, כי לעומת עשו שהמציא דרך כיצד ניתן להתקיים באור באמצעות הגבלות של מערכת המשפט (עיין סימן 12/ב לעיל) – עמלק חידש את המושג של אווירא בחולין, מהאחוריים של הקדושה. שהרי בקדושה אורח השפע לרדת לעולם רק לידי צדיקים. כגון השפע שזרם ליצחק בעוקף אבימלך – "וַיּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאד" (בראשית, כו). או כמו שהתעשר יעקב, והיה ברור לבני לבן כי "מֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָה אֵת כָּל הַכָּבד הַזֶּה" (בראשית, לא). וכן הרגיש גם פרעה במצרים: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות, א). שכוונת כולם לומר: כל עצמתם ועושרם לקחו בני ישראל מאתנו, משלנו הוא.
אלא, שהצדיקים הם שלוחי רחמנא שחרדים לקיים את רצונו, ולה' קל יותר לשלשל את השפע דרכם, מאשר לפעול באמצעות מלאכי השרת ובאמצעות ניסים. רצונו שהכל ילך בדרך הטבע, וצדיקים שהם בשר ודם יחלקו את הממון בין נזקקים, או יוציאוהו למצוות ומעשים טובים אחרים.
על הורדת השפע ממדרגה למדרגה על מנת לחלקו בין נזקקים בעלי זכויות, מדבר הזוהר באדרא רבא (במדבר דף קמא/ב): "תלייא חד קוצא דשערי מאחורוי דזעיר אפין ותלי עד רישא דנוקבא [קווצת שערות אחת תלויה מאחורי הזכר עד ראש נקבה, שהם המקבלים]". זכר מסמל צדיקים בעלי השפעה על העם, וכפי שהשפע מגיע אליהם דרך השערות שמאחורי הגלגלתא – כך הם מורידים אותו הלאה באמצעות השערות שמאחורי הגלגלתא שלהם. והזוהר שם מסביר, כי הסיבה ליציאת השערות, היא הרחמים שממלאים את הזכר, כפי שנאמר: "עַל-כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם-ה'" (ירמיה, לא). אך כתמיד, בשערות מצוי גם הדין, והן אינן מפזרות את השפע לצדדים, אלא מעבירות אותו לבעלי זכויות בלבד.
אם כן, בקדושה, כיעד ביניים בדרך אל הנזקקים, השפע מגיע בתחילה לידי הצדיקים. ועמלק המציא דרך לארגן דבר דומה בחולין, ועל ידו לזכות בריבוי השפע בלא קשר לזכויות. הוא חידש כי חברה הוגנת חייבת לדאוג לזקנים וחלשים, ולא לעזבם לנפשם. כל מוסדות הציבור שמטפלים בשכבות החלשות, הם פרי יצירתו של עמלק [ומספיק לציין איך הנאצים, ימח שמם וזכרם, הגיעו לשלטון בגרמניה – ע"י הפיכה סוציאלית]. ואגב העזרה לחסרי האונים, יתעשרו כל האזרחים משלמי המיסים השותפים בסיוע. כי הם, אשר משתכרים במקום תעסוקתם באמצעות הח”ד באווירא, קמים תחת הצדיקים לקבל לידם את השפע כתחנת מעבר בינם לנזקקים. ואנו עדים היום, כי ככל שחברה מגדילה את סיועה לנזקקים – כך היא משגשגת יותר, ולהפך.
מתוך כך עולה, כי עמלק פותח את ברזי השפע שזורם לעולם. ושמחתי מאד למצוא אסמכתא לזה בדברי הגאון רי"א חבר. להלן דבריו, ואין הכרח להבין אותם במלואם. מי שלא יבין עכשיו – יבינם אח"כ, העיקר שיש בידינו הוכחה לנכונות המהלך, ואפשר להמשיך.
(הגרי"א חבר, בית עולמים דף קכט ע"א) וז"ס מלחמת עמלק שאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק ואמרו במדרש שבחר אותם שנולדו בחדש אדר העיבור כי עמלק הוא סוד הנחש משורש נחש יצא צפע כמ"ש למעלה והוא [עמלק] עם בלעם כידוע ובלעם הוא אחוריו של משה בעורף מקום החוורתי המתפשט וז"ש שפגם בברית שחתך המילות של ישראל והוא ברית עילאה יסוד דרדל"א וז"ס ויזנב בך כל הנחשלים אחריך גי' נח"ש יסו"ד ולכן היה מכוון משה רבע"ה לבטל כחו משורש העליון בבחי' התחברות ב' החוורתי ב' התנינים חמה ולבנה ולכן צוה ליהושע להלחם בעמלק והוא היה מוריד השפע משורשו מסט' דדוכרא.
עד כאן דבריו, ונרמז בהם כי עמלק מאסף אליו "כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים, כה, יח) – 'נחשלים' במובן חלשים, כפי שפירש הרש"י: "חסרי כח מחמת חטאם שהיה הענן פולטן". ועמלק מוריד להם שפע כזכר, משורשו מאחוריו של משה - בעורף, מקום שהחיוורתא מתפשט.
אולם לעתיד לבוא הפרצה שפתח עמלק תיסגר, כטמון בהבטחת ה': "מָחה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדּר דּר" (שמות, יז). בינתיים לא ברור כיצד זה יקרה, אך לבסוף יחזור השפע להתפשט באמצעות הצדיקים בלבד. ואז, בעל כורחם, "יַחֲזִיקוּ עֲשָרָה אֲנָשִׁים מִכּל לְשׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אלוקים עִמָּכֶם" (זכריה, ח, כג). כי אם לאו: "וְהָיָה אֲשֶׁר לא-יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל-יְרוּשָׁלַם לְהִשְׁתַּחֲות לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹ"ת וְלא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם" (זכריה, יד, יז).
ובכן, עמלק הוא שטנו של ישראל. כעת, בואו נברר ייחוסו ותולדותיו.
כפי שהסברנו כבר פעמים רבות, מה שמבדיל בין ישראל לעשו באופן עקרוני – הוא היחס לכלים של הלכה. ישראל חי וקיים בארבע אמות של הלכה (ברכות, ח.), ואפילו בהן אינו מחפש הנאה, לנוכח הכלל: "מצוות לאו ליהנות ניתנו" (עירובין, לא.). ואילו דרכו של עשו הפוכה, הוא דבוק לתענוגים שמספקים לו אורות הערלה – ושונא את ההגבלות שמטילה ההלכה. מפני כך נאמר: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (סיפרי, בהעלותך, סט). ומובן מאליו, כי אף שעשו נאלץ לעזוב את הארץ לטובת יעקב מחמת עצירת השפע, לא היו לו שום כוונות של הכנעה, אלא התחיל לגשש אחר דרכים להתמודד עם הבעיה. ולשם כך הלך להכין כנגד אחיו נשק חדש, לא קונבנציונלי – והאמצעים שהשתמש בהם היו בהתאם.
(בראשית, לו) וַיֵּשֶׁב עֵשָו בְּהַר שֵעִיר עֵשָו הוּא אֱדוֹם. אֵלֶּה בְנֵי שֵעִיר הַחרִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה. וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָו.
על ייחוס עמלק רש"י (בראשית, לו, יב) כותב: "ותמנע היתה פלגש. ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם וכשגדלה נעשית פילגשו". כך שעמלק נולד כממזר כפול – אליפז בא על אשת איש, ונולדה לו בת. ואחר כך הוא בא עליה והוליד את עמלק. בהמשך נראה כיצד העריות הללו קבעו את מהותו כאדם.
אולם ראשית נצטרך לבאר את צורת הסידור של אוצר המידע, שמעצב את אישיותו של האדם ואת תבנית גופו. אגב כך יתברר, לדוגמא, המקום המדויק שבו שוכנת הנפש. וכאשר נתעמק בתחומי המדע המכונה גנטיקה, אנחנו נכיר כאלו פלאי הבריאה אשר עשה ה', שהנשימה נעצרת.
 |
 |
שרף
שרף
חיה
חיה