קבלה. ''קן תורה'' הספר שמקשר בין קבלה למדע

19. מצות הייבום ונגע התרפים

(המשך)

ג. קול שופר

בסימן 10 לעיל כבר נגענו בעניין תקיעות שופר, והבהרנו שם כיצד מעורבים בסדר התקיעות ענייני התשובה, העקדה, וברית מילה: לחוזר בתשובה התקיעה הראשונה מעלה את הנפש עם כל החטאים כקרבן בעקדה. השברים והתרועות שוברים ממנה את הקליפות ומסירים את הערלה – ובתקיעה המסכמת חוזרת הנשמה, ומתחדש החיבור של האדם עם האור העליון. אבל עניין השופר הוא עמוק הרבה יותר, וכאן אנו באים לבאר פן נוסף – כיצד תקיעות השופר מועילות לגלות את החכמה החדשה. אך מכיוון שאין הדברים פשוטים להבנה, נשתדל להמחיש אותם במידת האפשר באמצעות דוגמאות.

א/ קוֹל הַשּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק.

תחילה נציין כי התלמוד בפירוש מקשר בין תקיעה לחכמה, שלפיו "תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה" (ר"ה, כט:). ובנוסף לכך, אין לראות בקול השופר רק גורם שמופנה לתיקון האדם. שהרי קול השופר נשמע במתן התורה: "וַיְהִי קוֹל הַשּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאלוקים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות, יט, יט). ועליו הזוהר כותב:

(זוהר ויקרא דף ו/ב) כתיב (דברים ה) 'קוֹל גָּדוֹל וְלא יָסָף', והאי קול גדול אקרי שופר, ועל דא קול השופר הולך כתיב, לאן הולך אי תימא להר סיני או לישראל, יורד מבעי ליה, אלא אורייתא מהכא נפקא, ומאתר דא דאיהו כללא דכל שאר קלין אתיהיבת וכד יסתכלון מלי כלא חד, ועל דא לוחי קדמאי רשימין מהאי אתר הוו, ודא הוא רזא דמלה דכתיב (שמות לב) 'חָרוּת עַל הַלֻּחת' אל תקרי חָרוּת אלא חירות, חירות ממש אתר דכל חירו ביה תליא ['אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי" – קול גדול הזה נקרא שופר, ועליו כתוב 'קוֹל הַשּׁפָר הוֹלֵךְ'. לאן הולך, אם תומר להר סיני או לישראל, יורד היה צריך לכתוב. אלא תורה מכאן יצאה, ומאתר זה שהוא כלל כל שאר הקולות נמסרה. ועל כן לוחות ראשונות רשומות ממקום הזה היו, שכתוב 'חָרוּת עַל הַלֻּחת' אל תקרא חָרוּת אלא חירות, חירות ממש, אתר שכל החירות תלוי בו].

אם כן, קול השופר שנשמע בהר סיני – כלל את כל המידע וכל החכמה שנרשמו לאחר מכן על לוחות הברית ובתורת משה.

ויותר מכך, כידוע, כשאדם בוחן את הדברים בחכמה הוא רואה כל התמונה כאחת – ולא כמכלול פרטים בודדים, שזה אופייני לבינה. לכן בהשוואה לחושי בני אדם, השגה ע"י החכמה נמשלת לראיית העיניים, והשגת תוכן דברים באמצעות הבינה נמשלים לשמיעה, שבה אין קבלת מידע בבת אחת אלא פרט אחר פרט.

ולפיכך, כיוון שקול השופר בחכמה – התורה מייחסת אליו פרט נוסף במעמד הר סיני: "וְכָל הָעָם ראִים אֶת הַקּוֹלת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשּׁפָר" (שמות, כ, טו). ועליו הזוהר אומר:

(זהר חדש דף מא ג) וכל העם רואים א"ת ה"קולות, אלין אינון אתוון אחרנין, דהוו נפקין מאינון קולות כדקאמרן, ואתחזון באוירא לעיניהון דכלא. דכתיב את הקולות, ולא כתיב וכל העם רואים הקולות, אלא את הקולות, אלין אינון אתוון דהוו נפקי מנייהו. ואת קול השופר, דא את ו', דהוה סליק על כל אתוון, וגליף לון, כמא דאיתמר. בגין דרזא דאת ו' איקרי קול השופר, ובג"כ כתיב רואים [מפני שלא כתוב 'ראִים הַקּוֹלת', אלא 'אֶת הַקּוֹלת' משמע שראו 'אֶת' הטפל לקולות. היינו אותיות שיצאו מקולות, והן היו נראים באוירא לעיני כולם. 'וְאֵת קוֹל הַשּׁפָר' זוהי אות ו' שעלתה על כל אותיות, וחשפה אותן לעיניים כפי שאמרנו. בגלל הסוד, שאות ו' נקראת קול שופר, ובגין כך כתוב רואים].

ובכן, קול השופר התגשם באותיות התורה הנראות לעיניים. אבל קול השופר אשר ממשיך ומגלה בעולם את החכמה – לא פסק בהר סיני, אלא נשאר להשמיע קולו לתמיד. ועליו נאמר 'קוֹל גָּדוֹל וְלא יָסָף', במובן של: "קול גדול ולא יסף, דלא פסק הוא" (סנהדרין, יז.).

וכאן נבחין בנקודה מעניינת, הזהר חדש המוזכר לעיל אומר כי האותיות שהפיק קול השופר היו נראות באוירא. וזהו רישא שני מתלת רישין, שאליו הזוהר מייחס את בחינת החכמה: "אוירא דכיא, אוירא דארץ ישראל דאיהי מחכים, מסטרא דחכמה [אוירא זך, אוירא של ארץ ישראל שהוא מחכים, מצד החכמה]" (תיקוני זהר תכ"ב דף סד/א).

אכן יש כאן עומק עצום שלא ניכנס אליו [ועניינו מתלבן בזוהר אדרא רבא דף קכח/ב, אדרא זוטא דף רצה/א, אדרא זוטא דף רפט/ב ועוד. ובפירושים הגר"א לספרא דצניעותא פ"א, והאר"י ז"ל (כגון בעץ חיים שער יג פ"ג, ושער כט פ"ז)]. אבל באופן מוחשי ניתן לראות התייחסות הדדית בין תלת רישין בדוגמא של הביצה, שבה עסקנו רבות בפרקים קודמים. הקליפה מסביב כנגד גלגלתא, החלבון והחלמון הם שורש לב' קווים של מוחא סתימאה. הקרום הלבן מכונה קרומא דאוירא, ושק האויר מהצד רחב של ביצה – כנגד אוירא דכיא. שהנה כך מתאר האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י (פירוש ספרא דצניעותא, פ"א): "האמנם דרך קרומא ואוירא דאזדכך ונעשה זך יוצא אור וממנו נאצלה חכמה זו ושם בין גולגתא לקרום גנוז אותו הרוח ובתוך אותו הרוח אוירא דכיא".

והאר"י ז"ל שם ממשיך על סמך אדרא זוטא דף רפט/ב: "כי דרך זה הקרומא דאזדכך יוצא אור על ידי המזל". כלומר, דרך קרום המקיף את המוחא יוצא הצינור שמכונה מזל. ויש להוסיף כי בפועל יש ב' מזלות, אשר תפקידם להבטיח קיום נפרדים בעת מציאותם במוחא סתימאה, כאשר מוחם עדיין סתום – פן יסטו מן הדרך וילכו לאיבוד. שביל אחד נמשך מגלגלתא והאחר מאוירא דכיא, ועל זה מדבר הזוהר בהמשך:

(זוהר אדרא זוטא דף רצב/ב) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלייא מלחא אלא במזלא תלייא מלתא וכלא תליין בהאי מזלא כמה דאוקימנא. תשעה אלפין רבוא עלמין נטלין וסמכין על האי גולגלתא והאי אוירא דכיא אתכליל בכלא כיון דהוא כליל מכלא וכלא אתכליל ביה אתפשטו אנפוי לתרין סטרין בתרי נהורין כלילן מכלא [בנים חיים ומזונות לא בזכות תלויים אלא במזל, וכולם תלויים בהאי מזל. תשעה אלפים ריבוא עולמות נוטלים וסומכים על האי גלגלתא והאי אוירא דכיא נכלל בכל והכל נכלל בו, מתפשטות פניהם לשני צדדים בשני אורות כלולים מהכל].

ב/ מבנה הביצה – דוגמא לגן עדן.

אי"ה בחלקו השני של הספר נכיר את הגלגלתא והאוירא יותר, ואז יתגלה כי אין הם רחוקים מאתנו, והשפעתם החזקה מורגשת ממש בחיי היום יום. ובביצה, לעומת שני המזלות הללו נבחנים ב' החבלים שעוברים בחלבון. בחבל אחד, ההולך אל הקצה הרחב של הביצה, מוחא סתימאה מתקשר לאוירא – וממולו מצוי חבל אחר, אשר נמשך לצד הצר, שבו אין אוירא. ותפקידו לקשר בין מוחא סתימאה לבין גלגלתא.

והוא אחד מסימני הביצה הכשרה, שלא תהיה עגולה ככדור, אלא "ראשה אחד כד [רחב] וראשה אחד חד" (חולין, סד.). [נציין בסוגריים, כי כך, באופן סמלי, אפשר לתאר את שתי הכניסות לגן עדן. כפי שאנו יודעים, המצרים קשורה לגלגלתא, לפיכך המקום של גן העדן שלהם כביכול בצד החד של הביצה. וארץ ישראל סמוכה לאוירא, כפי שנאמר: "אוירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב, קנח:) – ולכן דרך ארץ ישראל נכנסים לגן עדן המצוי כביכול בראשה הרחב של הביצה].

כמו כן בגמרא חולין, סד: בדברי הגמרא שם מבררים מה הדין כשמוצאים דם בביצה. ומדייק שם רבי ירמיה "והוא שנמצא על קשר שלה". קשר הוא חבל, אך לגבי מיקומו יש מחלוקת חכמים. רש"י מסביר שם בפירושו: "הדם על הקשר שלה. הוא זרע של תרנגול הקשור בראש הכד של ביצה ומשם יצירת האפרוח".

הציור נעשה במסגרת מחקר התפתחות האפרוח ע"י

The Chickscope Project, Beckman Institute University of Illinois, USA

ונמצא באתר אינטרנט:

http://chickscope.beckman.uiuc.edu/explore/embryology/day01/the_yolk.html

אולם לדעת הרשב"א שם: "א"ר ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה לבד שהוא ראשה החד ששם זרע הזכר ניכר ומשם הולד מתחיל להתרקם" [עיין עוד שם התוספות ד"ה 'והוא שנמצא']. ואילו מאירי שבעצמו סובר שם כרשב"א: "יש בראש החד של ביצה על החלבון רושם אחד הנקרא קשר בלשון תלמוד ששם זרע הזכר ניכר ומשם מתחיל האפרוח להתרקם ונקרא קשר מפני שכח הזרע נקשר לשם",– בכל זאת מוסיף "וקשר זה לפעמים נמצא בראשה הכד ולא עוד אלא שיש מפרשים שרוב פעמים הוא כן, ואומרים שתחלת היצירה מראשו הכד".

בשל כך, במציאות – לפעמים הדם מצוי בראש הכד והאפרוח מתרקם מאוירא, ולפעמים הדם מצוי בראש החד והאפרוח מתרקם מגלגלתא. והגר"א מאיר את עינינו בפירושו לספרא דצניעותא פ"א (כדי שלא לסבך את הקורא יותר מדי, אנו נביא רק קיצור מדבריו):

"קולטרא בקטרוי. קולטרא הוא הגלגלת בכללו כמ"ש בא"ז דף רפ"ח ע"א גלגלתא דרישא חוורא כו' קלטרא דקטפוי אתפשיט ואתנהיר ומניה ירתון צדיקייא ד' מאה עלמין לעלמא דאתי. קטרוי הוא קרומא דאוירא כמ"ש בא"ז דף רפ"ט ע"ב בהאי מזלא פשיטותא דקוטרא עלאה, וידוע שקאי על קרומא דאוירא שמשם יורד במזלא. וחוורא דגלגלת הוא חסד דבינה והוא ימין הפשוט לקבל שבים כידוע והוא שמתגלה בחודש השביעי ע"י מזלא. ואלו היה מתגלה לבד היה החסד יותר מדאי שהוא עולם הרחמים והוא בחינת עה"ב יום השביעי בינה כנ"ל, וגנזו באוירא. אבל לעה"ב ביום המנוחה אז יתגלה חסד הבינה בעצמה. וז"ש קולטרא בקטרוי שהקולטרא נכלל בקטרוי".

במילים פשוטות הגר"א אומר כך, שאם חסד כזה גדול היה נמשך מגלגלתא דרך המזלא כל הזמן – הוא היה מבטל בעוה"ז את הדין והעונש, ואז עולם זה כבר לא היה עוה"ז אלא העוה"ב. מחסד גלגלתא נובעת מנוחתם של צדיקים בעוה"ב. אבל בעוה"ז ברוב הזמן השביל מגלגלתא גנוז באוירא, ובלבד "שמתגלה בחודש השביעי [חודש תשרי] ע"י מזלא, והוא ימין הפשוט לקבל שבים כידוע".

ג/ שופר מקרן גלגלתא.

וכאן אנו שוב חוזרים לשופר, בכוונה להגיד כי הוא המזלא הנמשך מגלגלתא, אשר מתגלה בימים הנוראים, בחודש השביעי. ואכן הימים הנוראים הם ימי דין, מה שמכריח לפרש כי לא תמיד גלגלתא הוא חסד – אלא לפעמים מצוי בו הדין שיכול להרוג בגזרת 'לא יִחְיֶה'. ודוגמא לדבר הוא אור התרפים, שחלק ממנו הצליח יעקב אבינו להפוך למידות רחמים – ואילו החלק האחר נשאר בדין. ומשום כך הפסוק שכולל י"ג מידות רחמים, פותח ברחמים ומסתיים בסימנים של הדין הקשה.

ובנוגע לגלגלתא יש לומר, כי במקום שהגלגלתא בחסד – צורתו חלקה כביצה. אבל במציאות נפגשות גולגלות עם קרניים חדות שבולטות מהגולגולת החוצה. אין בהן כלום מחסד, אלא הן נשק קטלני – ומהוות את אחד מאבות הנזיקין. לפיכך, על אף שהקרניים הן חלק גלגלתא – הן מייצגות את צד הדין שנותר באור התרפים. ואולי משום כך התרפים מכונים גם גביע – לפי שבעבר היו עושים את הגביע מקרן בהמה, וממנו שתו במשתאות.

דרך אגב נציין, כי במקרים נדירים גם הביצה יכולה לחרוג מצורתה החלקה, ונרשמת בה קרן:

אם כן, יש לזהות את הקרניים עם אור התרפים שנכרת מיצחק בעקידה. אור זה מסוכן לאדם משום שעלול לשבש דעתו ולהביאו לידי חטא. ובנוכחותו האדם מסתבך, כמו שהסתבך האייל שהחליף את יצחק בעקידה: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעלָה תַּחַת בְּנוֹ" (בראשית, כב, יג).

ובכן, לפני שתיקון התרפים ייצא אל הפועל – דרך הקרן להזיק. ועתה יש לזכור, כי השופר במקורו הוא זכר לקרן מאילו של יצחק, והוא מרכז בתוכו את כל האור שאינו מתוקן ופרש מיצחק בעקידה. אולם בתקיעת השופר נושפים בו אוויר – ודינו, 'לא יחיה', מתרכך ע"י הרישא אוירא. כלומר, תנודות האוויר שנתקע בחוזק בכתלים הפנימיים של השופר משמיעות את הקול – ובו אור גלגלתא עובר תרגום ונכנס לאוירא.

במילים אחרות, קול השופר מעתיק את האור שטמון בקרן גלגלתא בצורה שראויה להיכנס לאוירא. והמצווה היא לשמוע קול שופר, כלומר את הנדנודים שנוצרו באוירא ע"י העברת הרוח בשופר. בצורה זאת האור מקרן הגלגלתא כבר יכול להיכנס לעולם, ואין לתאר כמה חשוב הדבר. קול השופר משמיע חירות, קול השופר גילה לעולם את עשרת הדברות ואת כל התורה כולה, כפי שכתוב: "וַיְהִי קוֹל הַשּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאלוקים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל".

והוא 'קוֹל גָּדוֹל וְלא יָסָף' אשר אינו נפסק עד היום. על כן אומרים כי תקיעה בשופר אינה מלאכה אלא חכמה, כי באמצעותה מתגלה החכמה החדשה ודרך האוירא נכנסת לעולם. "וראוי ליתן לתקוע לצדיק והגון" (משנה ברורה, סי' תקפה, ס"ק ג), ואילו על רבי שמעון בר יוחאי ידוע "דלא מקבל תקיעתא דבר נש דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעה [שלא היה מקבל תקיעת אדם שאין הוא חכם היודע לתקוע בסוד התקיעה]" (זוהר ויקרא דף יח/א).

ומכאן נובעת תוספת ביאור לסימן 10 לעיל, שעסק בתכונת השופר בימי ראש השנה להחזיר נשמה אל החוטאים. החטאים באים משום אחיזה באור השייך לגלגלתא, שלא ניתן לחיות אתו יחד בשלום, והוא בורח מהאדם משום שלא מתיישב בכלים. בדרך כלל אדם חוטא בנפשו, אך לפעמים ברוחו, כאשר מקלקל את דרכיו כמנהיג – רודף אחרי הכבוד, השררה וכן הלאה. לעומת הנפש יש לו נשמה קדושה שנותן אלוקים, כפי שכתוב: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית, ב, ז). אלא הנפש דומה לנשמה כמו הקוף לאדם, שאדם מחמת יצריו הרעים, מעת קבלת הנשמה מטיל בה עיוותים שונים ומהפכה לנפש. כמו כן הוא מסוגל לעוות גם את הרוח. בעיוותים הללו הנפש והרוח בחלקן כבר משתייכות לגלגלתא, ואורן נחשב לאבוד מאחר שלא רואים ממנו סימן הברכה.

לגבי השלישיה נר"ן, נפש, רוח ונשמה – תיקוני זהר (תכ"א, דף מט/א) כותבים: "נשמתא ורוחא ונפשא דבר נש, אינון תקיעה תרועה שברים". בעניין הנשמה ביארנו בסימן 10 לעיל, כי היא מזוהה עם התקיעות. והרוח והנפש באות כבני זוג, שהרוח מתלבשת בנפש, כפי שתרגם אונקלוס את 'וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה': "וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא". כלומר, הרוח העוברת בפה מתלבשת בנפש באמצעות הדיבור, ונעשית 'רוח ממללת [מדברת]'. ובני הזוג הללו מתוקנים כאחד בתקיעת השופר. כאשר הרוח יוצאת מן הריאות, עוברת בפה ונכנסת לתוך השופר – ניצוצות אור הגלגלתא שיש בנפש וברוח מיתרגמים לקול המתפשט באוירא, וחוזרים למעגל החיים.

שברים/תרועה – אלו הם אשר שוברים את כיסוי הקליפות מהנפש ומהרוח, ואורן האבוד חוזר בקול שופר. על כן עיקר המצווה לא לתקוע אלא לקבל את האור שנשמע בתקיעות. ובהתאם לכך נערך נוסח הברכה לתוקע: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר". ובכן, את התיקון עוברים בשמיעה, וכמובן צריכים להתקיים ג' תנאים:

א. התוקע צריך להתכוון להוציא השומעים,

ב. השומעים צריכים להתכוון לקלוט את קולות השופר,

ג. וחשוב ביותר, שהשומעים יעשו תשובה קודם לכן. כי בלי התשובה כל מה שהושג בתקיעות ילך לאיבוד, ולא היה טעם לתקוע בשופר, מפני שכעבור שעה קלה האור יחזור שוב לגלגלתא כמו שהיה.

לקראת סיום נגלה עוד פן אחד בתקיעת השופר. הזוהר פותח מדברים מוכרים: "ההוא קלא דנפיק משופר, בטש באוירא ובקע רקיעין [ההוא קול שיצא משופר, הכה באוירא ובקע רקיעים]" (זוהר שמות דף קפד/א). אבל בהמשך הוא מוסיף כי הרקיעים האלו מכסים את הלבנה, שכלל לא נראית בשמים ביום ראש השנה, ותוקעים בשופר כדי לפתוח חלון ברקיע. וזוהי העצה של הפסוק: "תִּקְעוּ בַחדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהלים, פא), שלפיו לבקיעת הכיסוי צריך לתקוע בשופר.

ד/ חלונות לכניסת קול שופר.

לסיכום, קול השופר מכניס את אורות הגלגלתא לאוירא של עולם, ולאחר שנעלמו כל האורות התקיפים שגרמו לחטאים – לא נותרה לשטן שום עילה לקטרג. וכך שנה אחר שנה, ע"י השופר אור התרפים נכנס ומשתלב בעולם בהדרגה. כלומר, בסיוע הקרן מהאייל שעלה למזבח בתמורה ליצחק, אנו מחזירים את אורו של יצחק שעלה בעקידה. עד שלרגל סיום המלאכה, קול השופר הגדול יבשר על גמר השיעבוד תחת כוחות הרע, ועל החרות הכללית, כאמור: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָם" (ישעיה, כז, יג).

אלא, כפי שכותב הזוהר דלעיל בהמשך (זוהר שמות דף קפד/ב), כל עוד כוחות הרע עומדים בתוקף, קיימים ב' מרכזי עולם נפרדים – מרכז הקדושה בירושלים, ומרכז הסטרא אחרא במקום חרב ושומם של המדבר. וכנגדם מכוונת העבודה של שני השעירים ביום כיפור, האחד מוקרב לה' והאחר נשלח לעזאזל מדברה. אולם עצם הקיום של שני מרכזים מורה על קשר לעץ הדעת טוב ורע, כי עדיין יש טוב ויש רע. ולפיכך הזוהר שם מוסיף, כי קיים עוד מרכז כללי, של מקום הישוב ומקום השממה כאחד, ולעומתו "באמצעיתא דגן עדן, קיימא נקודה חדא עלאה טמירא וגניזא דלא ידיע, וחד עמודא נעיץ מתתא לעילא גו ההיא נקודה, ומתמן נבעי מיא דאתפרישו לארבע סטרי עלמא [באמצע גן עדן, קיימת נקודה אחת עילאה נשמרת ונגנזת שלא ידועה, ועמוד אחד נעוץ מלמטה למעלה בתוך ההיא נקודה, ומשם נובעים מים שמתפשטים לארבעה סטרי עולם]".

ובכן, ככתוב בזוהר, קיים עמוד הנעוץ באמצע העולם המאוחד, שאינו מכיר פילוג בין טוב לבין רע. אך ללא פירוד לטוב ולרע, באמצע גן עדן עומד עץ החיים, שעליו נאמר: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן" (בראשית, ב, ט). לכן העמוד הנעוץ מסמל עץ חיים, וממנו לוקח כוחו את השופר הגדול – כמוכח מהתוספות, המצטטים את המקור בתלמוד ירושלמי שאינו קיים בגרסא שלנו:

(תוספות ר"ה, טז: ד"ה כדי לערבב את השטן) פירש בערוך כדאיתא בירושלמי בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא [פירש בספר ערוך: כמובא בירושלמי 'בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח' (ישעיה, כה), וכתוב 'יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל'. כאשר השטן שמע קול שופר פעם אחת נבהל ולא נבהל, וכאשר שמע פעם שניה אמר ודאי זהו שופר שיתקע בשופר גדול והגיע זמנו להתבלע, ומתערבב ואין לו פנאי לעשות קטרוגו].

משמע כי 'בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח', שמסמן את החיים לעולם מכוח עץ החיים, והמועד שבו 'יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל', יבואו כאחד. קול השופר הגדול יכניס מושגי עץ חיים מגלגלתא לאוירא. ובשביל כניסת קול השופר הגדול ברקיע בין גלגלתא לאוירא ייפתח החלון שעדיין עומד בסתימה: "שית חלונין אינון רברבין על כלהו, וחד סתים דשלטא עלייהו [שישה חלונות גדולים על כולם, ואחד סתום ששולט עליהם]" (זוהר שמות דף קעב/א). על הזמן ההוא שבו החלון השביעי יתפתח, כתוב: "אֶרְאֶנּוּ וְלא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במדבר, כד, יז). ראשון יתגלה בחלון 'כּוֹכָב מִיַּעֲקב' – המלך המשיח. ואז ייכנסו כל העמים לקרב על ה' ועל משיחו (על פי זוהר שם קעב/ב).

כן תתחיל מלחמת גוג ומגוג, שעליה כתוב בנביאים: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה, ז, טו). כלומר, כמו בעבר ביציאה ממצרים, שוב יתגלו אורות גלגלתא להכות באויבי ה' וישראל (ראה את סימן 17/ב לעיל). ולעומת ג' סדרות המכות דצ"ך עד"ש באח"ב של מצרים, שהן בעצם גילוי ג' אורות – בגייסות גוג ומגוג גם כן יכו שלושה, ככתוב: "וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ" (יחזקאל, לח, כב). דֶבֶר – מסדרת המכות השניה, דם – מהסדרה הראשונה. וגשם ואבני אלגביש כנגד הברד מהסדרה השלישית (תנחומא, בא, ד). ובדיוק על הרגע הזה אומר הזוהר: "ביום ההוא, כמה דאת אמר (יחזקאל לח) ביום בא גוג על אדמת ישראל, יתקע בשופר גדול" (זוהר דברים דף רסו/ב). שפירושו, אורות הגלגלתא שיתפרצו כלפי מטה – אל ישראל ייכנסו תוך קול שופר גדול, שימתן אותם ויביא אחר כך לאוירא. אולם על האומות האורות האלו יפלו בצורת אבני אלגביש, כמו שהיה במצרים.

ובכן, לרשות השופר הגדול, הפועל מכוח עץ החיים עומד החלון השביעי ברקיע. אולם בכל שנה ושנה קול השופר נכנס דרך החלון החמישי, שמכונה "באר":

(זוהר שמות דף קעב/ב) חלונא חמישאה איהו חלון דאקרי באר על די ככבא דנפיק ביה עאל ונפיק שאיב כדלי לא שכיך לעלמין, בהאי חכימי לבא לא יכלין למיקם בארח קשוט בגין דלא קאים בקיומא ולא שכיך לעלמין, ועל דא אתדחקן גרמייהו לעיינא בהאי אתר ולמידן דינא [חלון חמישי נקרא באר על שם שכוכב היוצא בו הוא נכנס ויוצא ושואב שפע כמו דלי מן הבאר ואינו שוקט לעולם. באתר הזה לא יכולים חכמי הלב לעמוד בדרך האמת משום שאינו עומד בקיומו ואינו שוקט לעולם. אך, בלית ברירה, דוחקים את עצמם לעיין באתר הזה ולדון הדין].

שופר של כל השנה פועל מתוקף עץ הדעת טוב ורע. יש טוב – ויש רע, אשר קול השופר אמור לתקן. לשם כך, כידוע, הוא בוקע רקיע בין גלגלתא לאוירא – ופותח חלון הבאר. ואגב אורחא, מחמת קישורו אל עץ הדעת, דווקא דרך החלון ההוא נפלו מגן עדן, והחלה התפשטות של תלת רישין – גלגלתא לעיל, ואוירא מתחת.

ובפתח החלון השכין ה' את הכרובים, כפי שכתוב: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית, ג, כד).

אך למה השכין זוג כרובים, וכי לא מספיק כוח של אחד? ואם כן, למה חרב אחת לשניהם – משום מחסור בתחמושת?

אלא, החרב המתהפכת, זהו הנשק שמונע מהאדם לחזור לגן עדן – ועליו דיבר הזוהר הקודם, שאפילו חכמי הלב מתקשים לעמוד על העניינים הנידונים על ידם באמת, שהדברים משתנים מקצה אל קצה ושנויים במחלוקת. החרב המתהפכת זו תולדה של פגם בדעת, שאדם הזמין לעצמו באכילה מעץ הדעת – שהשכל קופץ, ואינו מסוגל להתרכז במחשבה אחת זמן ממושך. מחשבה אחת מתהפכת ומתחלפת באחרת – וזו עבודת החרב מתהפכת. וכן התורה נתפרקה לחלקים שעומדים בסתירה זה לזה. ולפיכך, כמו שכותב הזוהר, חכמים נאלצים, בלית ברירה, להידחק בין סתירות כדי לפסוק את הדינים. ונעצור לרגע להצגת הראיות:

א) חרב מתהפכת מחמת חטא עץ הדעת. "ועל דא אקרי חרב המתהפכת, המתהפכת, מסטרא דא לסטרא דא, מטב לביש מרחמי לדינא משלם לקרבא. מתהפכת היא בכלא טב ורע, דכתיב (בראשית ב ט) ועץ הדעת טוב ורע. ומלכא עלאה לרחמא על עובדוי, אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו [ועל זה נקראת חרב המתהפכת, המתהפכת מצד זה לצד זה, מטוב לרע מרחמים לדין משלום לקרב. מתהפכת היא בכל טוב ורע, כפי שכתוב ועץ הדעת טוב ורע. ומלך עליון ריחם על עבדיו, הוכיח לו ואמר: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו"]" (זוהר בראשית דף רכא/ב).

ב) להט החרב המתהפכת שחוסם את הדרך לעץ החיים – הם הסתירות בתורה שבעל פה. "ואת להט החרב המתהפכת וכלא לשמור את דרך עץ החיים דאיהי אורייתא דאתמר בה עץ חיים היא ואיהי אורייתא דבע"פ אם זכה בר נש איהי סם חיים דיליה ואם לאו היא מתהפכת ליה לסם המות [להט החרב המתהפכת שומר את דרך עץ החיים. ועץ החיים הוא תורה שבעל פה. אם זכה בה היא נהפכת לאדם לעץ החיים, ואם לאו – סם המוות]" (זוהר בראשית השמטות דף רסג/א). כלומר, החרב המתהפכת היא שמפרידה בין הדעות הסותרות בתורה שבעל פה. והדעת נקרעת ביניהן, כאשר עוברת מדעה אחת לשנייה ומוצאת כי שתיהן צודקות. אם כן כדי לעבור את החרב צריך ליישב הסתירות.

ג) כל דיין שדן את הדין כאילו חרב תלויה על ראשו – זו חרב המתהפכת מזכות לחובה, שדיין חייב לשפוט ביניהם. "דהאי להט החרב קיימא על אינון ע' נהורין דבי דינא מהכא כל אינון דיינין דדייני דינא חרבא תלייא על רישייהו מלעילא [האי להט החרב קיים על אלו 70 אורות של דייני סנהדרין. מכאן כל אלו דיינים שדנים את הדין, חרב תלויה על ראשיהם מלמעלה]" (זוהר בראשית דף מד/א).

על כן בפתח גן עדן עומדים הכרובים בזוגות, שהם צדי המחלוקת. וחרב מתהפכת אחת לשניהם, כי היא מייצגת את הויכוח בין הצדדים, שמגינים בלהט החרב על עמדתם – והחרב מתהפכת בידם מצד אל צד תדיר. כגון הדעות המתווכות בתורה שבעל פה. ולכן בנוגע אליהן, בהקדמה לתיקוני זהר דף ה/ב כתוב: "ואינון שית סדרי מתניתין, ברזא דלהט החרב המתהפכת, מרחמי לדינא ומדינא לרחמי [והם ששה סדרי משנה, בסוד להט החרב המתהפכת, מרחמים לדין ומדין לרחמים]" – כי מצויים במשניות קשיים פנימיים, ואח"כ מנסים ללבן אותם בגמרא.

נצרף לכאן עוד ב' הערות.

א) כיוון שקפיצת השכל ממחשבה למחשבה, זו עבודת החרב אשר מונעת כניסה לגן עדן – כל כתות המזרח שמות דגש מיוחד על כושר ריכוז המחשבה בנקודה אחת. אך אין הדרך הזאת מובילה כי אם בחזרה לעץ הדעת. רק יישוב פעיל של הסתירות אמור להביא לעץ החיים ממש. ובראש ובראשונה הדבר יושג ע"י עבודה שכלית קשה ביותר – וכתנאי מוקדם היא דורשת תיקון המידות, משום שתורת האמת לא תרד אלא לכלי מתוקן שמחזיק את הברכה. ועל כן בתיקוני זהר (תל"ז דף עח/ב) נאמר: "מי מציל בני מחרב המתהפכת? אמר ליה חרבא דמילה, לקבל מילה ופריעה ומציצה וי"ג בריתות שנכרתו עליה. וכן אורייתא שזיב לבר נש מט"ז פיות דחרבא, כמה דאמר שלמה עץ חיים הי"א דסליק לט"ז [ברית מילה, שהיא מילה ופריעה ומציצה וי"ג בריתות שנכרתו עליה – ס"ה ט"ז, מרפאה מחרב מתהפכת. וכן תורה מגינה מט"ז פיות החרב, כמו שאמר שלמה "עץ חיים היא", הי"א = ט"ז]".

ב) דוגמא נוספת לזוג הכרובים, שבחרב מתהפכת שומרים את הכניסה לגן עדן, מספקת לנו פיזיקה הקוונטית (Quantum mechanics). לפיה לא ניתן לדעת באופן מדויק מקום ומהירות בו זמנית

(The Heisenberg Uncertainty Principle). כלומר, בעת שמודדים מהירות – ידיעת המיקום מתערפלת, וכן להפך. בלשון המשוואות החוק הזה נכתב כמו: ,[ q,p]=i? ולקיום החוק חשוב כי אין i[q,p]=0 (שווה אפס). אז p ,q (מיקום ומהירות) הם זוג הכרובים. ובמציאות העוה"ז העובדה ש- i??0 מסמלת, כי אין המיקום והמהירות משתלבים כאחד – וזהו להט החרב המתהפכת ממהירות למיקום וחוזר חלילה, המאפשרת לדעת רק נתון אחד.

מכאן לכאורה הראייה שעיקרון ה- Heisenberg מתחיל לעבוד רק מחוץ לגן עדן, והולידה אותו אכילת עץ הדעת. בעניין זה כבר נגענו קצת בסימן 7/ג לעיל, אך שוב אין זה המקום להיכנס לפרטים. אלא נלך לפי הסדר: החלון שמתחת לעץ הדעת מכונה "באר", ותחילה נבאר מהי באר.