ספר קבלה
"קן תורה"
הופך את התורה למדע
18. וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה
א/ הָאֶלֶף לְךָ שְׁלמה.
נחזור לשלמה המלך. על הפסוק (מלכים א, ה, ט) "וַיִּתֵּן אלוקים חָכְמָה לִשְׁלמה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאד וְרחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְפַת הַיָּם" – המדרש כותב "רבנן אמרי נתן לו חכמה כנגד כל ישראל" (במדבר רבה, יט).
ואכן בתנ"ך מופיע תיאור מפורט לגודל חכמתו:
(מלכים א, ה, יא – יג) וַיֶּחְכַּם מִכָּל-הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי-שְׁמוֹ בְכָל-הַגּוֹיִם סָבִיב. וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וַיְדַבֵּר עַל-הָעֵצִים מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יצֵא בַּקִּיר וַיְדַבֵּר עַל-הַבְּהֵמָה וְעַל-הָעוֹף וְעַל-הָרֶמֶשׁ וְעַל-הַדָּגִים.
ורש"י שם במקום מביא מתוך מדרש אגדה בפסיקתא חבורה מרשימה של אישים ששלמה 'וַיֶּחְכַּם' מהם: 'מִכָּל-הָאָדָם' – זה אדם הראשון, איתן האזרחי – זה אברהם, הימן – זה משה, וכלכל – זה יוסף, ודרדע - הוא דור המדבר שנקרא 'דור דעה'.
אך למרות כל חכמתו, או נכון יותר בגללה, שלמה המלך עמד מול בעיה רצינית ביותר – בכל ממלכתו לא מצא איש שמסוגל להבינו, ושיוכל לקבל מחכמתו. חכמתו הייתה כה גדולה, שאפילו שלמה המלך עצמו התקשה להעלות אותה באופן מסודר על הכתב. וכתוצאה מכך, ג' ספריו המתינו כמאתיים שנה עד ש"חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה משלי שיר השירים וקהלת" (בבא בתרא, טו.). אולם אפילו לאחר העלתם על הכתב בצורה מסודרת, כל מי שקרא את ספריו יכול לאשר שכל הכתוב בהם חתום וסתום, ואינו מגלה במאומה את עומק מחשבתו.
ומרוב הפער בינו לבין העם, שלמה המלך לא מצא לו מלכה ראויה. שהרי המלכה אינה סתם אשת המלך, המלכה הופכת מאישה פרטית לסמל המדינה. המלכה נועדה לייצג את כל הממלכה בפני המלך, והיחסים שייווצרו בינה לבין המלך תואמים את מה שקורה במלכות, ואת מה שחושבים האזרחים על המלך. ובהתאם לשינוי המצב – חייבות להשתנות המחשבות של המלכה. מלכה אמיתית צריכה לחיות בחיי הממלכה, ולראות את כל העניינים בדיוק כפי שרואה אותם המלך בחכמתו. אם יש למלך מלכה כזאת – סימן שמנהיגותו מתקבלת בברכה אצל בני מלכותו, וחכמתו נופלת על קרקע פורייה.
בכמיהה למלכה כזאת חיבר שלמה המלך את הפיוט 'אשת חיל מי ימצא' בסוף משלי, וחיפש אותה בין אלף נשים: "וַיְהִי-לוֹ נָשִׁים שָרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלשׁ מֵאוֹת" (מלכים א, יא, ג).
וכאן יש להסביר – מה הטעם לקחת דווקא את המספר האלף. התשובה נמצאת בפירוש חז"ל על כתוב בתורה (דברים, א, טו) "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָרֵי אֲלָפִים וְשָרֵי מֵאוֹת וְשָרֵי חֲמִשִּׁים וְשָרֵי עֲשָרת וְשׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם". למספר השרים הגמרא נותנת חשבון מדיוק: "תנו רבנן שרי אלפים שש מאות, שרי מאות ששת אלפים, שרי חמשים שנים עשר אלף, שרי עשרות ששת ריבוא" (סנהדרין, יח.).
כלומר, שר האלף נכלל בתוך אלף – הוא ועוד 999 הדיוטות שנמצאים תחתיו, שר מאה נכלל בתוך מאה – הוא ועוד 99 הדיוטות, וכן הלאה (עיין רש"י במקום). ופרוש הדבר, כי בכל אלף אנשים יש אחד המתאים להיות שר מעליהם, ובמידה שווה הוא נוגע גם למאות, לחמישים ולעשרות. אך כמובן יש הבדל ברמת השרים, שר עשרה הוא מנהיג ממדרגה תחתונה, בחירת שר מתוך מאה קשה יותר ומציבה יותר אפשרויות – וזה שנבחר לבסוף מעלתו גבוהה יותר, ורמת שר הנבחר מאלף עולה עליהם. כאשר נעסוק אי"ה בביאור הספירות, נבאר את המשמעות של המספר 'אלף'. אולם בשלב זה נציין, שבדרך הרמז אפשר לברר משמעותו מן הפסוק (איוב, לג, לג) 'אִם-אַיִן אַתָּה שְׁמַע-לִי הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה'. זאת אומרת, המספר אלף מסמל את החכמה.
משום כך יש לומר כי בכל קבוצה של אלף איש נמצא מישהו שראוי להשראת החכמה, ובקביעות הקבוצה – הוא יהיה לה לשר ולחכם. ועל כן שלמה המלך, אשר חיפש דרך כיצד להוריד חכמתו לעולם בצורה שתוכל להתקבל בדעת הבריות – קודם כל היה זקוק למלכה נאותה. ואם העולם בכלל ראוי לקבל חכמתו, מלכה כזאת אמורה הייתה להימצא בתוך אלף נשים.
שלמה לקח לו אלף נשים, וכלום לא מצא בהן – ועל זה הוא כתב: "אֲשֶׁר עוֹד-בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל-אֵלֶּה לא מָצָאתִי" (קהלת, ז, כח). מלכה ראויה לשלמה עדיין לא הייתה קיימת בעולם. וכפי שהסברנו לעיל (עיין סימן 14), מלכה אמיתית כזאת הייתה אסתר – ומשום כך מבין כל הנשים שנכנסו לאחשורוש, היא הייתה האלף במספר.
כדי להוכיח זאת נעשה חשבון מהיר. אחשורוש בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָה מִשְׁתֶּה לְכָל-שָרָיו וַעֲבָדָיו שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם, וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָה הַמֶּלֶךְ לְכָל-הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים. מקץ ז' הימים האלה סרחה ושתי, והחלו להיאסף אליו נערות. אך תור הראשונה לבוא לפני המלך הגיע רק לאחר שְׁנֵים עָשָר חדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים. וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל-בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחדֶשׁ הָעֲשִירִי הוּא-חדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ. [כל הקטעים מצוטטים כאן מפרק א' וב' של מגילת אסתר].
ועתה יש לקחת לחשבון כי מנין שנות המלכות "למלכי אומות העולם מתשרי מנינן" (ר"ה, ג.), ועל כלל זה סמך רש"י (מגילה, יא: ד"ה איהו) בפועל במניין שנות מלכי מדי ופרס. לפיכך משתה אחשורוש נפתח בא' בתשרי של שנת 3 למלכו, ואסתר הוכנסה בחדש טבת של שנת 7 למלכו. עד א' בטבת עברו 4 שנים ו- 3 חדשים, ומהם צריך לנקות י"ב חדש של המתנה עד שימלאו ימי התמרוקים של הנערה הראשונה, ותתחיל תהלוכת נערות אל המלך מדי לילה. בין השנים האלה חייבת להיות שנה מעוברת בת י"ג חדשים (וכן מוכח מחישוב שנות המחזור הקטן על סמך התאריכים שקובע סדר הדורות ג"א שצ"ה).
ובכן, בד' שנים וג' חודשים היו 52 חודש, ובניקוי י"ב חודשי המתנה נותרים 40 חודש. אולם כל חודש כולל בממוצע 29.5 יום, ולפיכך 40*29.5=1180 יום – שהם 180 ימי המשתה, ואלף לילות עד א' בטבת שבהם נכנסה נערה חדשה אל המלך כל לילה, עד שלבסוף הגיע תור אסתר.
ואין צורך להיכנס למחלוקת רב ושמואל (אסתר רבה, ב) האם שבעת הימים של המשתה הם חוץ ממאה ושמונים יום או נבלעים בתוכם, שהרי אין לנו שום מידע לגבי המספר המדויק של עיבורי החודש שעשו בפרס, אע"פ שהיו להם "חֲכָמִים ידְעֵי הָעִתִּים (אסתר, א, יג) שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים" (מגילה, יב:). בנוסף לכך גם לא ידוע באיזה יום מחודש טבת נלקחה אסתר. ועל כן בודאי כל הסטיות האפשריות, לרבות או למעט הימים, נבלמו עקב הכניסה לתוך חדש טבת או עקב ימי העיבור שהוסיפו. אבל הכלל לא זז ממקומו, אסתר היא אשת האלף. וסוף סוף, לאחר חיפושים ארוכים, אחשורוש מצא לו את המלכה האמיתית.
אולם בימי המלך שלמה לא נמצאה עדיין אישה עם מעלות כמו של אסתר, וכל חיפושיו לא העלו מאומה: "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל-אֵלֶּה לא מָצָאתִי". מציאת האישה הצליחה ביד אחשורוש, אבל לשבת על כסא שלמה לא עלה בידו. שהרי, כפי שמגלה הזוהר, שלמה בחכמתו עשה כסא "כגוונא דלעילא וכל דיוקנין דלעילא עבד הכא ועל דא כתיב (דה"א כ"ט) וישב שלמה על כסא יי' למלך [כמבנה של כסא ה', וכל דמויות של מעלה עשה כאן, ועל זה כתוב 'וישב שלמה על כסא יי' למלך']". (זוהר בראשית דף רמג/א). ותאוות המלכים הייתה לשבת עליו ולהדמות לגבוה, אולם הכסא הפיל את כל מי שהתיימר לעלות עליו:
(ילקוט שמעוני, אסתר, רמז תתרמו) כשעלה נבוכדנאצר הרשע והחריב את בית המקדש הוציא את הכסא שעשה המלך שלמה בחכמתו שנאמר ויעש המלך שלמה כסא שן גדול, ונבוכדנאצר רצה לישב עליו ולדון את צדקיהו ברבלתה ולא היה יודע מנגנין פרש רגלו פקע תנין של כסף שהיה חוזר בתוך המנגנין והכה אותו על ירכו של שמאל והיה מצטער ממנה עד יום מותו. וי"א פרעה נכה שבה אותו מירושלים והביאו למצרים ובקש לעלות וליבש עליה וכה אותו הארי על ירכו והיה צולע, לפיכך נקרא פרעה נכה. כשהחריב נבוכדנאצר הרשע את ירושלים ובא לכבוש את מצרים מצא הכסא שם ונטלו והוליכו לבבל לישב שם והכישו הארי ונפל ממנו. וכשמלך דריוש והחריב את בבל נטל את הכסא והביאו למדי ולא ישב אדם עליו, וכשמלך אחשורוש שלח והביא חכמים למצרים לעשות כדמות הכסא ולא יכלו לעשות, ועשו לשמו כסא אחר, לכך נאמר כשבת המלך אחשורוש על כסא.
ושימו לב מה כתוב בסוף המדרש. לאחר שכל המלכים נואשו מלשבת על כסא שלמה האמיתי – "אחשורוש שלח והביא חכמים למצרים לעשות כדמות הכסא ולא יכלו לעשות, ועשו לשמו כסא אחר". המסקנה המתבקשת בהכרח, היא כי הידע של חכמי מצרים איננו מושלם ומזוכך – וחכמת מצרים הייתה פחותה מחכמת שלמה.
ב/ מהלך עץ החיים.
חכמת שלמה שקולה לאלף, כפי שכתוב "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלמה" – וכפי שאמר שלמה המלך על עצמו: "אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי". אבל החכמה מתגלה לא רק באחד מאלף איש, אלא גם באחת מאלף שנים. וכן מורה הזוהר בספרא דצניעותא דף קעו/ב, שבאמצע דיבורו על גלגלתא בצורת הנחש ש'זנבו בראשו', מוסיף: "חד לאלף יומין זעירין אתגלייא קולטרא בקטרוי סנפירא בעדבוי אתבר רישיה במיין דימא רבא [פעם לאלף שנה מתגלה נקב בקרום הגלגלתא כמו חור בראשי תנינים השטים בים אוקיאנוס. ודרכו נזרעת בדעת בני אדם את טיפה של חכמה חדשה]". דברים אלה גבוהים מדיי מלהסבירם כאן (עיין רמזים בבאור הגר"א במקום, ובפירוש הסולם), אבל מה שחשוב לענייננו הוא, שחכמה אמיתית, חכמה הראויה לשלמה מתגלה אחת לאלף שנה. אולם לא כן סברו על חכמתם בני מצרים.
וכאן נביא אגדה על העוף פניקס, כפי ששמע אותה מפי המצריים, אחד מגדולי ההיסטוריונים של יון העתיקה, i440) Herodotus שנה לפני הספירה), וכתבה בספר השני של ההיסטוריה (תרגום לאנגלית xxxi:(Macaulay
The History of Herodotus, Book II. Euterpe.i
There is also another sacred bird called the phoenix which I did not myself see except in painting, for in truth he comes to them very rarely, at intervals, as the people of Heliopolis say, of five hundred years; and these say that he comes regularly when his father dies; and if he be like the painting, he is of this size and nature, that is to say, some of his feathers are of gold colour and others red, and in outline and size he is as nearly as possible like an eagle. This bird they say (but I cannot believe the story) contrives as follows:-- setting forth from Arabia he conveys his father, they say, to the temple of the Sun (Helios) plastered up in myrrh, and buries him in the temple of the Sun; and he conveys him thus:--he forms first an egg of myrrh as large as he is able to carry, and then he makes trial of carrying it, and when he has made trial sufficiently, then he hollows out the egg and places his father within it and plasters over with other myrrh that part of the egg where he hollowed it out to put his father in, and when his father is laid in it, it proves (they say) to be of the same weight as it was; and after he has plastered it up, he conveys the whole to Egypt to the temple of the Sun. Thus they say that this bird does.i
כלומר, לדעתם העוף הזה מתחדש כל 500 שנה, כשהעוף הזקן הולך לעולמו. אז במקומו בא פניקס צעיר וקובר את קודמו. לשם כך הוא מכין את הביצה הגדולה ביותר שיכול לשאת, עושה חור בביצה, מכניס לשם את הפניקס המת וסותם את הפתח. בצורה הזאת הוא מביא אח"כ את הביצה למצרים.
כמובן, כוונת האגדה המצרית לומר כי החכמה מתחדשת כל 500 שנה. בסופן, חכמת האב נגנזת, ומותירה את מקומה לתפיסת עולם ורעיונות חדשים. וכמו בהשוואה בין שר המאה לשר האלף, גם החכמה שמתחדשת כל 500 שנה פחותה יותר מהחכמה שנכנסת כעבור אלף שנים. והפרטים מצויים בזוהר הדורש את הפסוק "יִשְבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. אֲשֶׁר-שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ" (תהלים, קד).
(זוהר במדבר דף ריז/ב) ישבעו עצי יי' אלין אינון אילנין עלאין פנימאין. ארזי לבנון אשר נטע דהא אתעקרו ונטע לון קב"ה. מאי בין עצי יי' לארזי לבנון עצי יי' אלין עץ החיים ועץ הדעת וטוב ורע ארזי לבנון אלין חמשין תרעין דאקרון חמש מאות שנה אשר נטע אשר שם צפרים יקננו בטוליהון מקננן נשמתהון דצדיקייא וכל חיילין קדישין אתזנו מתמן.
במקום תרגום, נביא את הביאור. הזוהר מורה כאן על ב' סוגי עצים. יש עצי ה' בתוך הגן, והם עץ החיים ועץ הדעת. ויש ארזי לבנון אשר נעקרו מן הגן, וה' נטע אותם במקום אחר, ועצים אלו משמשים כחמישים שערים אשר לפתיחתם נדרשות חמש מאות שנה. אבל בנוסף לכך, מהזוהר בראשית דף לה/א משמע כי ארזי לבנון הם תולדה מעץ הדעת טוב ורע, ואילו הזוהר במדבר דף רג/א מוסר כי מספרם שלושה כמו שלושת האבות. כל זה מאפשר לנו לזהות בוודאות את ג' ארזי הלבנון עם תלת רישין שנעקרו מגן עדן ויצאו בהתפשטות, ובעודם בהתקפלות בגן עדן הם נקראים עץ הדעת. והנה הזוהר מודיע כי אף לאחר שהעצים נעקרו ממקומם, הם לא איבדו הקשר עם גן עדן – אלא הדרך בינם לגן עדן חוסמים חמישים שערים, ולעבור דרכם לוקח חמש מאות שנה.
אולם מלבד עץ הדעת, באמצע גן עדן היה עץ חיים – וכלפיו הזוהר בראשית דף לה/א מבשר: "עץ החיים, הא תנינן דמהלך חמש מאה שנין הוה". ובכן, חמישים השערים המביאים לעץ הדעת טוב ורע נפתחים כעבור 500 שנה – אבל לגילוי החכמה שנובעת מעץ החיים דרושות 500 שנה נוספות. ונסביר בראשי פרקים את פשר הדברים.
מכיון שאנו עומדים להסתמך על מה שביארנו בסוף הסימן הקודם, יש לעיין שוב בתמונת הנחש עם ה' הראשים שמקיף את הביצה המסמלת גן עדן. מובן בפשטות, כי כל הרע והמוות יצאו לעולם באכילה מעץ הדעת, אשר מעיקרו כלול מטוב ורע – ולפיכך הוא מהווה את השורש והקיום לכל הערלות. אך כידוע מספר הערלות הוא חמישה, והם ה' ראשי הנחש שפותחים וסוגרים את הביצה. אי אפשר להיכנס לביצה מבלי לעבור ה' ראשים, ומטעם זה הם נמשלים כאן בזוהר לחמישים שערים אשר לגמר תיקונם דרושות 500 שנה.
וזהו בעצם תוכן התיקון של עץ הדעת טוב ורע, שאין להגיע לטוב של עץ דעת מבלי לשבור קודם את ה' הערלות הרעות. לכן תיקון של עץ הדעת נראה כמלחמה ממושכת נגד הרע, עד שבסופה, הטוב יכניע את הרע ולא ישאיר לו שום אפשרות להזיק. אך אין זה נחשב לתיקון מבחינת עץ החיים. שלפיו, במקום לראות ברע את האויב שצריך להילחם אתו עד חרמה – עדיף להפכו לידיד נאמן, ולהשתמש בכוחות הטמונים ברע לעבודת ה'. כפי שבע"ה יתברר בחלקו השני של הספר, תכליתו האמיתית של הרע היא להפוך ל"טוב מאוד", ולכן אין בין עץ החיים לעץ הדעת כי אם תיקון הרע המשוכלל ביותר.
על טיב התיקון מדבר תקוני זוהר, אשר לשם ההסבר משתמש במושגים של ערלה ופריעה: "וכן ברית מילה איהי כגוונא דאגוז, צריך לתברא קליפין דערלה ופריעה, ולאעברא לון מתמן, ולאתגליא מוחא מלגו, ודא אות ברית, ודא עץ חיים, אבל ברית דאיהו בערלתיה ולא אית ביה פריעה, עליה אתמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, מות בעולם הזה, תמות בעולם הבא" (תיקוני זהר תכ"ד דף סט/ב). כלומר, כדי להגיע לעץ החיים צריך לשבור קליפות של ערלה ושל פריעה. אבל עושה ברית רק בערלה ולא עושה פריעה – עליו נאמר "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, מות בעולם הזה, תמות בעולם הבא".
תיקון הפריעה, זהו בעצם ההבדל בין עץ החיים לעץ הדעת. אך תועלת גדולה תצא לנו כאשר נבין היטב מה רצה לומר הזוהר במילים האחרונות: כי אף מי ששבר קליפת הערלה – אם לא תיקן את הפריעה, 'תמות בעולם הבא'. שימו לב ללשון העתיד, שכוונת הזוהר לומר כי ימות כבר בהיותו בעולם הבא גופא – ולא יזכה בתחיית המתים לעתיד לבוא. משמע כי חלק לעולם הבא יש אפילו לחסידי אומות העולם שאינם עושים פריעה. וכן פוסק הרמב"ם, [כדעת ר' יהושע בסנהדרין, קה.]: "כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא" (רמב"ם, מלכים, פ"ח, הי"א). פרטים נוספים החשובים להשלמת התמונה מביא זוהר חדש (רות דף ע"ח ד): "כל גוי שיעשה תשובה, ויתפרש מע"ז ומעבירה, יעול הקב"ה ביה רוח קדישא ונפשא קדישא. וע"ד יש לו חלק לעוה"ב. ולא עם בני ישראל, אלא חלק בפני עצמו, ועולם בפני עצמו. וכל זה למה. בשביל השמרים שיש בגופו, שהם מן הטומאה. והרוח הקדושה, ונפש הקדושה, שישבו על השמרים, בחזקה גדולה יביאו לה לזה הגוף, כמו האדם הדר באשפה. ומשימות נאבדים השמרים שלו".
ועתה, כדי לאסוף את כל הקצוות יחד, יש לעיין במה שביארנו לעיל, החל מסימן 9 והלאה, לגבי משמעות הערלה והפריעה. שם התברר, כי חסרון בפריעה, פירושו, שאדם מחפש בחיים את התענוגות. נפשו חשקה באורות. ברם, אע"פ שהוא מושך את האור בהיתר – אין האור נוחת אל הכלי. והוא כלל גורף שינהג גם בתחיית המתים לעתיד לבוא, שהנשמה לא תוכל לחזור אל גוף שאינו בר פריעה. לפיכך הזוהר חדש מדייק, כי לגוי שעשה תשובה הקב"ה נותן רוח קדושה ונפש קדושה שמאפשרות את קיומו בעולם הבא, עולם רוחני. אבל מכיוון שלא ביטל ע"י הפריעה את השמרים שבגוף – אינו זוכה לתקומה בגופו הגשמי.
הסבר ברור לגבי העולם הבא נמצא בדברי הרמב"ם (הלכות תשובה, פ"ח, ה"ח): "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם אין הדבר כן אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך פעלת וגו' ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה".
ונצרף לכאן את ההסבר שיצא מפיו של האמורא רב אחאי בר יאשיה לאחר שבאקראי פתחו את קברו, וגילוהו שכוב שם שלם, ואפילו עם כוח דיבור. שאלוהו כיצד נשמר גופו ולא התפורר, הרי כתוב בתורה 'כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב'. משמע שאף לצדיקים אין מנוס, וגופם חוזר להיות עפר. והוא ענה, כי זה יקרה "שעה אחת קודם תחיית המתים" (שבת, קנב:). ועוד אמרו בתיקוני זוהר (תל"ז דף עח/ב) בשם אליהו, כי הערלה היא הנחש ועל ידי כריתתה ניצול בן אדם מחיבוט הקבר – והפריעה מצילה מחרבו של מלאך המוות. במילים אחרות, הפריעה מובילה אל עץ החיים. ואין אנו יכולים להתחמק מהמוות בגלל אותו חטא של אדם הראשון, כשפגעה חוה בפריעה ומשכה את האור להנאתה: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתּאכַל" (בראשית, ג, ו). מאז הכלי של גוף הוא פגום, ואינו מסוגל להחזיק בתוכו את אורות הנפש, הרוח, הנשמה וגו' לעדי עד. אלא הם הולכים ומסתלקים במשך הזמן, שגורם לזקנה ולמוות. ולאחר שהם פרשו ונפרדו מן הגוף – אינן יכולות להתאחד שוב עם הגוף, כפי שמפורש בגמרא שבת, קנב: על ידי אותו רב אחאי בר יאשיה. לאחר שמצאו אותו שלם בגופו אמרו לו, יקום מר וילך לביתו – והתשובה שקיבלו הייתה, כי הדבר בלתי אפשרי מבלי סיוע מה', כפי שכתוב: "אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם" (יחזקאל, לז, יג).
[ודרך אגב נזכיר כי לאחר תחיית המתים "צדיקים שוב אינן חוזרים לעפרם" (זוהר במדבר רעיא מהימנא דף רטז/א). כן כתוב גם בגמרא (סנהדרין, צב.:): "צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן האינן חוזרין לעפרן, הם לעולם קיימין. אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהן את עולמו, צדיקים מה הן עושין הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים". ורש"י שם מרחיב את הביאור: "צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות לימות המשיח, לאחר שיחיו שוב אין חוזרין לעפרם אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבא. ואותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו, ויהיה עולם זה חרב אלף שנים, אותן צדיקים היכן הם הואיל ואינן נקברין בארץ. [הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים] שיהא להם כח לשוט ולעופף [על פני המים] בלי צער". אך זוהי כבר תחזית לאלף השביעי, שלאף אחד אין ידיעה מה יקרה בו בדיוק – ולכן אין טעם להאריך יותר].
לסיכום, לקראת תחיית המתים הגוף יחזור לעפר אפילו אצל אלה שחיים בעולם הבא, ולאחר מכן רק מי שתיקן את הפריעה יזכה לתחיית המתים. אך, כאמור, יש סך הכל ה' מקומות לאחיזת הערלה – ובכל מקום בד בבד עם כריתת הערלה חייבים עוד לתקן הפריעה. לכן מלבד ת"ק שנה הדרושים לתיקון ה' ערלות בבחינת עץ הדעת – מהלך עץ החיים בתיקון ה' הפריעות זקוק ל- 500 שנה נוספות. זהו פחות או יותר ההבדל בין האור המתגלה פעם באלף שנה לבין האור שמתחדש כל חמש מאות שנה. וזוהר חדש דלעיל מבשר, כי אף לגוי שאיננו שייך לתחיית המתים – אם עשה תשובה, זוכה בעולם הבא לנפש ורוח קדושות. אולם יש הבדל בין רוח לנפש. כפי שהזכרנו כבר בסוף סימן 3, בנפש כלולה אנוכיות האדם, ואילו הרוח נותנת לו את כוח התנועה.
עד כאן הכללים, ועתה נחזור למצרים, אשר עקרונית אנשיה לא היו גרועים במיוחד, מכיוון שנזהרו מלחטוא כדי להגיע לגן העדן שלהם. בגן עדן הם היו זוכים לנפש ורוח קדושים, ובחיי העוה"ז ינקו המצרים את חכמתם מאור עץ הדעת אשר מתגלה מחדש פעם בכל 500 שנה.
והמצרים הקדמונים ידעו כיצד להכין את גופם לחיי העולם הבא מתוך שמירה על הנפש החיה. לשם כך הם חנטו את המת, ומלבד זאת שמו על ראשו מסכה (Mask), ולגופו עשו ג' ארונות קבורה אחד בתוך השני. הארונות עטפו את הגופה כנרתיק, ועל כל אחד היה מצויר דיוקנו של הנפטר. כך, שסך הכל היו לנפטר ה' פרצופים: ג' על הארונות, אחד של מסכה, ואחד החנוט עצמו. אך כל המבקרים מציינים עובדה הבולטת לעין, כי ככל שמעמיקים להיכנס לבפנים מפרצוף לפרצוף – דיוקנו של הנפטר הולך ומזדכך, ונעשה רוחני וטהור יותר ויותר. הנה למשל כך נראים ארונות הקבורה והמסכה של פרעה Tutanhamon:
ימין ושמאל: http://zhurnal.lib.ru/g/gomonow_s_j/egypt.shtml
ולהלן ביאור התופעה: בה' פרצופים מתראית הנפש אשר הולכת ומיטהרת ע"י תיקון ה' ערלות זו אחר זו, וע"י כך הנפטר עובר בעקביות את כל ה' ראשי הנחש שמקיפים את הביצה. משום כך פרצוף אחד כלול בתוך השני, שמתאר את הנפש לאחר ששברה עוד ערלה בדרכה לגן עדן. תהליך, אשר מתחיל מהארון החיצון, ומסתיים בגוף החנוט השוהה כבר בפנים הביצה, בגן עדן.
ועוד הערה אגב דיוקנם, בתמונות שימו לב לעטרה (Uraeus Crown) שמקיפה את ראש פרעה ועליה דמויות עיט ופתן על המצח. הם מסמלים מצרים עליונה ומצרים תחתונה, וכנראה היו משמשים לפרעה כתחליף לשתי פרשיות תפילין של ראש – "קדש", "והיה כי יביאך". אולם לב' פרשיות אחרות של "שמע", "והיה אם שמוע" מצרים לא זכו, והעניין יתבאר בע"ה בחלקו השלישי של הספר.
אמצע מספר: Sacred Science by R. A. Schwaler
שמאל: 2000 Grisel Gonzalez (http://www.grisel.net)
ובכן, עתה מובן למה כל חמשת הפרצופים, כולל החנוט, נראים כמלאי חיים – כי בהם משתקפת הנפש בשלבי תיקונה השונים. בלי רוח, לחנוט יש חיות אבל אין כוח תנועה. אבל המצרים ידעו גם כיצד להפעיל את הרוח בנפרד. אך בלי הנפש שמספקת אנוכיות – בעל הרוח פועל כרובוט הראוי רק לביצוע פקודות. ודוגמא לכך נותנת לנו התורה, שמספרת על אהרן ועל חרטומי מצרים: "וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׁוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרן אֶת מַטּתָם" (שמות, ז).
דוגמאות נוספות מצויות באגדות מצרים, המספרות שחכמיהם עשו צורות תנינים – החיו אותם, והם עשו את שליחותם. וכמו כן, המצרים הכינו מראש הרבה פסלים קטנים בדמותם (Ushebti), שנשאו את הרוח בלי הנפש, ושמו בקבר כדי שיעבדו במקומם בגן העדן.
From Funerary Figurines including Shabti, Shawabti and Ushabti Workers for the Dead by Jimmy Dunn
והוא שעשה שלמה בחכמתו, והנה לפנינו קטע מדרש שמספר על מבנה הכסא: "וכשהיה המלך שלמה עולה לכסא היה נותן רגלו על מעלה, חוזר גלגל של מנגנין ארי פושט ידו על ימין, והנשר פושט ידו על שמאל, והמלך נשען עליהם ועולה, כך היה עושה על כל מעלה ומעלה, וכשהיה עולה לראש הכסא הנשרים פורשים גפיהם ועולים במנגנין והיו מכסין למעלה על ראשו של מלך, ויונה של זהב יורדת מן העמוד במנגנין ופותחת הארון ולוקחת ספר תורה ונותנת לתוך ידו של מלך. וכשמעלים את העד לפני שלמה היו מנגנות פוקעים, גלגלות חוזרים, אריות נוהמין, נשרים פורחין, טווסין רצין" (ילקוט שמעוני אסתר, רמז תתרמו).
בכל החיות שבכיסא של שלמה הייתה רוח חיים שהניעה אותן. אך חכמי מצרים לא יכלו להשתוות לשלמה ולחקות את מבנה כיסאו. הם נכשלו כמו במקרה המטות שנהפכו לתנין, 'וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרן אֶת מַטּתָם'. הסיבה לכך במקור חכמתם, שנתגלתה אחת לת"ק שנה – והם לא השיגו את חכמת ישראל שמתגלה פעם באלף שנים.
והנה, במטרה להגן על חיי היהודים, המהר"ל מפראג (ה' רע"ג – שס"ט) בחכמתו יוצר את הגולם שיפעל כרובוט – בדיוק 500 שנה אחרי רבנו גרשום מאור הגולה, שנפטר בשנת ד' ת"ת.
ג/ רבנו גרשם מאור הגולה.
רבנו גרשום ידוע בגזרותיו, ועל כן נעצור כדי לבאר את העניין של גזרות החכמים. עצם הגזרה – הוא הכלי שנותר לאחר שהאור הסתלק. כלומר, כאשר חכמים מוצאים לנכון לקבוע איזושהי פסיקה לדורות – הם יודעים בבירור את כל הטעמים שגורמים לפסיקתם, ובאופן זה בידם מצוי גם האור שמוליד את הכלי. אבל לאחר שחכמתם נעלמת, לדורות הבאים לא נותר כי אם הכלי של הגזרה. ואין הם רשאים לשנות את הגזרה במאומה למרות שהנסיבות שגרמו לגזרה לכאורה התבטלו. שהרי הכלי הוקפא עד הזמן שיבוא אור החכמה החדש ויפשירו, וכן נאמר בגמרא "דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין" (מגילה, ב.).
ובכן, הגזרה היא פרי יצירתה של החכמה – וכותב רש"י בתשובה על אחת מתקנותיו של רבנו גרשום מאור הגולה: "אין לנו לנהוג קלות ראש בנידויו כי אין לנו גדול כמותו להתיר גזרותיו וגו' וכל שכן רבנו גרשם מאור הגולה שמפיו אנו חיים כולנו" [צוטט מספר הר' שטרן "גדולי הדורות", ערך רבנו גרשום מאור הגולה]. כלומר, רש"י מודיע כי לא נמצא עוד כזה חכם כמו רבנו גרשום – ולאף אחד אין כוח להתיר את גזרותיו.
ויש לומר, כי חז"ל דנים בעיקר בג' תקנות של רבנו גרשום (עיין אנציקלופדיה תלמודית, ערך חרם דרבנו גרשם ובנספח בסוף הכרך):
א. שלא ישא אדם אישה על אשתו [לא ישא שתי נשים כאחד],
ב. שלא יגרש אדם אשתו בעל כורחה,
ג. שלא יקרא אדם כתב חברו בלא רשותו.
ולפי הערת הר' החברותא, התוכן הפנימי של כל גזרותיו הוא לתת חשיבות יתירה לכלי – שמשקלו יהיה בדיוק כמשקל האור. באופן זה האור יהיה מיוחד לכלי אחד, ולא יהיו לאור שני כלים. או במילים אחרות: לא ישא אדם שתי נשים, ולא יקראו שניים מכתב אחד, ולא יגרש אדם אשתו בעל כורחה.
לא בכל תפוצות הגולה קיבלו ישראל על עצמם את חרם רבנו גרשום, אלא רק בעדות אשכנז הנמצאות תחת מלכות אדום. שהרי שם הוא עולם הכלים בקו שמאל (עיין סימן 12/ה לעיל), ובהחלט מובן למה דוקא באשכנז הכלים נהפכים לעיקר, וארצות המערב הן היחידות שמעמידות את זכויות הפרט בראש סדר העדיפויות.
ורש"י שנולד בשנת פטירתו של רבנו גרשום [ד' ת"ת=4800 מבריאת העולם, 1040 למניינם], בפירושו לגמרא (מכות, כד:) כתב: "מכאן ואילך מפירוש רבינו גרשום הלוך להרגיעו ישראל, שיהא להם מנוחה בגלותן". ואכן רבנו גרשום שנקרא 'מאור הגולה' רצה בגזרותיו להכין את ישראל לקראת העתיד, שיוכלו להשתלב במציאות שתיווצר תחת מלכות אדום. מרבנו גרשום החלה תקופה חדשה בהיסטוריה – תקופת תיקון הכלים. אז נעלמו שרידי האור שעדיין התנוצצו אצל גאוני בבל, ומעניין כי גם העולם הרחב חש בשינוי. שהרי כידוע המטבעות רגישים לשינויים באור (לעיל סימן 15/ג), ונראה מה כותב בהקשר זה 'מידות ושיעורים תורה' (מוש"ת, פרק ל, יא – יב): "בסוף המאה השמינית למספרם (כמאתיים שנה לפני ימי רבינו גרשום מאור הגולה), קבע המלך קרל הגדול את שיטת הכספים בממלכתו. [כמאתיים שנה ערכם של מטבעות היה משתמר, ואילו] החל מהמאה הי"א למספרם, ימי רבינו גרשום מאור הגולה ואילך, הלכו ופחתו המטבעות; משקל הפשוטים נתמעט וכספם היה מעורב בסיגים".
ואף ששולחן ערוך (אה"ע, סי' א, סעיף י) כותב שרבנו גרשום לא גזר אלא עד סוף האלף החמישי, כל הפוסקים משוכנעים שתוקף גזרותיו לא תם עם סיום האלף החמישי אלא נמשך הלאה מטעמים שונים (עיין שם פתחי תשובה, ס"ק יט).
ומסתבר כי הסיבה האמיתית היא, שרק חכם במעלת רבנו גרשום יכול להזיז גזרותיו ממקומן – ואין החכמה מתחדשת אלא כעבור אלף שנה. אמנם אליבא דאמת, הזוהר שהעתקנו לעיל לא דיבר אלא על חכמה עילאית שבוקעת את גן העדן, ופעם באלף שנה יורדת לעולם בקו ימין. וזה אינו נוגע למה שמתרחש תחת מלכות אדום, בעולם הכלים בקו שמאל – כי שם הכלים בעצמם אמורים לגלות את האור מתוך החושך. אבל כלל האלף נכון גם לגבי האור שמתגלה בכלים, וראייה לדבר היא אסתר המלכה, אשת האלף.
ואכן על החכמה שיוצאת מלמטה מהכלים, כמו האבן שעולה מתהום רבה, אומר הזוהר באידרא רבא (במדבר דף קלז/א) "כאבנא חד דנפיק מתהומא חד זמן לאלף שנים בימא רבא [כאבן אחת שיוצאת מתהום פעם אחת לאלף שנים בים הגדול]". ולפי פירוש הסולם מדובר כאן על החכמה שמתגלית אחת לאלף שנים.
הזוהר הזה כאילו מכוון ישירות לגלות אדום. שהרי דווקא תחת מלכות אדום אין לחכמה דרך אחרת להתגלות אלא מתוך הכלים. ולכן חכמת רבנו גרשום 'מאור הגולה', שעמד בפתח גלות אדום, בלית ברירה השאירה אחריה גזרות לאלף שנה – כי רק לחכמה שתיחשף בסופן של אלף השנים מתוך הכלים יהיה כוח לחולל שינוי.
וכפי שהחשכת האור ע"י גלות אדום גרמה לגזרותיו של רבנו גרשום – כך גילוי אור החכמה מחדש יסמן את סיום הגלות. ובצורה הזאת אנו מקבלים את מועד הגאולה מגלות אדום – בסוף אלף שנה מתקנותיו של רבנו גרשום 'מאור הגולה'. ואלף שנה ממועד פטירתו הן גבול עליון, כי הגאולה לא תתאחר יותר משנת ה' ת"ת [2040 למניינם]. וייתכן מאד כי בעלי החכמה שתתגלה בכלים באותו פרק זמן יהיו אותם קרבנות פיגועי ההתאבדות של שנות האלפיים אשר יקומו בגלגול, ויתבגרו לקראת המועד הזה (עיין לעיל סימן 13).
 ארון חיצון
|
 ארון פנימי
|
 מסכה
|
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
Ushebti
|
|||