12. עֵשָו הוּא אֱדוֹם
(המשך)
ד/ מגילות ים המלח ועדת קומראן.
כדי להעמיד את כל העניין על מקומו הנכון יש להכיר היטב את הרקע ההסטורי, ולשם כך נביא, בהשמטות קלות, קטעים מספר מלחמות היהודים ליוסף בן גוריון הכהן שמכונה 'ספר יוסיפון' [ויש לדעת כי המחבר כתב את הספר מלחמות היהודים בשתי מהדורות. אחת לעמו בשפת אם, בלשון הקודש, והיא מכונה יוסיפון, ואילו את המהדורה השנייה כתב בלשון העמים, בשפה היוונית, והיא שונה בהרבה מהמהדורה הראשונה. ספריו הכתובים בלשון יווני נפוצו ותורגמו לשפות אחרות, ובעולם הרחב המחבר ידוע בשם יוספוס פלוויוס]. להלן הקטעים מספר יוסיפון, שמלבד היותם מעניינים בפני עצמם – הם יתנו לנו את הבסיס הדרוש להבנת ההמשך.
יוסיפון ספר ד' פכ"ט. ההבדל בין הפרושים לצדוקים:
עתה אפתח שער לספר, על איזה דבר נפלה המחלוקת והמריבה בימים ההם בעם ה'. הנה הפרושים היו אומרים: "נשמור התורה אשר מסרו אבותינו בידינו, מפורשת על פי החכמים אשר פרשו את התורה לקבלה". והנה הצדוקים אומרים: "לא נאמין ולא נשמע לכל מסורת ולכל פירוש, כי אם לתורת משה לבד". והכותים היו באותם הימים אחרי הצדוקים, ויהיו הצדוקים בישראל לחלק אחד, והחסידים לבדם עם העם ההולך אחריהם לחלק אחר. ועל אלה המחלוקות, גברו מלחמות ונשפכו דמים רבים בעם ה', כי דעת העם היתה עם הפרושים, ויהיו לעזרתם. מלבד עשיריו וגבוריו, כי עם המלך והצדוקים, ולמלך ולהם היו עוזרים.
[נצרף לכאן את דברי רבי עובדיה מברטנורא (משנה ידים, פ"ד, מ"ו): "המכחישין תורה שבעל פה נקראים צדוקים, על שם צדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו שהתחילו בקלקלה זו תחילה. לפי ששמעו מאנטיגנוס רבן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אמרו, אפשר פועל טורח ועושה מלאכה כל היום כולו ולערב אינו מקבל שכר, ופירשו מדברי חכמים, ונתחברו עמהם כתות מישראל, ועד היום הזה נשארו מהם פליטים במצרים בדמשק ובקוסטאנטינ"א, והם לשכים בעינינו ולצנינים בצדנו, ואנו קורים להם קראים, לפי שאין להם אלא המקרא בלבד"].
יוסיפון ספר ד' פל"ג. ממחלוקת אלכסנדר ינאי עם הפרושים ועד מיתתו:
ויהי בהיות חג הסוכות, ויעל המלך על המזבח כחק הכהנים. ואז החלו הפרושים – והמה החכמים – לשחוק באתרוגים ובמקלות התמרים ובשרביטיהם ובכפותיהם בשמחה ובטוב לבב, כי חוק הוא ליהודים לשחוק בחג הסוכות בפרי עץ הדר ובכפות תמרים. ואז אחד מהפרושים מלאו לבו להשליך אתרוג על המלך, וישלך עליו אתרוג אחד. ויקצפו גדודי המלך על הפרושים, ויאמרו אליהם: "למה זה תחללו את כבוד המלך, להשליך עליו אתרוגים וכפות תמרים?". ויענו הפרושים ויאמרו: "אין זה חלול, כי חק הוא לנו לעשות כך". ויהי כי הרבו לדבר, באו לחרפות וגדופים, ויחרפו הפרושים את המלך. ויאמרו לו: "הוי, בן המחוללת! למה תתגאה ותשתרר בכהונה גדולה, ואתה בן חללה! לא לך נאה הכהונה, כי אמך חללה היתה". ויקצוף המלך מאד, ותבער בו חמתו. ויט ימינו מעל המזבח, ויאמר: "חרב חרב – על הפרושים". וישלפו גדודי המלך את חרביהם, וישליכו ארצה ששת אלפים בתוך חצר ההיכל. [ואולי דוקא לאירוע הזה מתכוונת הגמרא (סוכה, מח:) "מעשה בצדוקי אחד שניסך [מים בחג הסוכות לא על המזבח, אלא] על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן"].
[אחר המעשים האלה יצא ינאי המלך להילחם בעמי הגוים ולכד ערים רבות]. וישב משם המלך, ויבא אל ירושלים. ותהי מלחמה חזקה ומריבה גדולה בין אלכסנדר ובין הפרושים, ותארך המלחמה שש שנים. ויהרוג אלכסנדר בשנים האלה מהיהודים אשר עם הפרושים חמשים אלף, מלבד אשר המית מהם במלחמה. ויקרא אלכסנדר את כל העם, ויאמר אליהם: "טהרו לבבכם, והשליכו השנאה מקרבכם, ואל תשנאו אותי. וכל משפט אשר תאמרו אלי אעשה". ויענו העם ויאמרו אליו: "אם מות תמות, אז נטהר את לבבינו, כי איש מות אתה, ומשפט מות עליך, שהרגת אנשים טובים ממך, ופשעת בעדת הפרושים". ויפשעו היהודים במלך אלכסנדר, וילכו אל דימטריאוס [הוא מלך היווני Demetrius III אשר מלך בסוריה], ויבא ויחן שם בשכם.
ויהי לדימיטריאוס חיל ארבעים אלף פרשים מגבורי מקדון, וחילו חיל עצום ונורה מאד. וירא אלכסנדר, כי פשעו בו היהודים, ולא יכול להשיבם אליו, ולא ידע מה יעשה. וישכור ששת אלפים פרשים מגבורי מקדון, ויקח עשרים אלף איש מגבורי יהודה אשר היו עמו, וילך לקראת דימטריאוס. וישלח דימטריאוס לפתות את היהודים אשר עם אלכסנדר, וגם אלכסנדר שלח לפתות את היהודים אשר עם דימטריאוס. ותתגר מלחמה גדולה בין אלכסנדר ובין דימטריאוס, העוזר ליהודים הפושעים באלכסנדר. ויפלו במלחמה רבים מגדודי אלכסנדר, עד כי נפלו כל גדודיו, וישאר הוא לבדו. וגם רבים מגדודי דימטריאוס נפלו, כי עד מות עמדו ולא הסבו פניהם. וימותו כולם. וימלט אלכסנדר ההרה בדד ושומם, ויאספו אליו כששת אלפים גבורים מגבורי ישראל. ויירא אלכסנדר להילחם עם דימטריאוס עוד.
אחר הדברים האלה, ורבים מהיהודים אשר עם דימטריאוס, נפלו על אלכסנדר לעזרתו, ויואל להלחם עם דימטריאוס. ויברח דימטריאוס מפני אלכסנדר, כי ראה כי נפלו לעזרתו המון רב מהיהודים. ותהי עוד מלחמה גדולה וחזקה, בין אלכסנדר ובין היהודים אשר עם הפרושים, ורבים סלה מהם ארצה במלחמותיו. וינוסו הנשארים בבית שמש, וירדוף אחריהם, וילכוד את העיר. ויתפוש שמנה מאות מגדולי הפרושים, ויביאם ירושלימה. וישב במשתה במקום גבוה עם נשיו ועם פלגשיו, ויצו לתלות אותם על עצים כל שמונה מאות זקני הפרושים. על כן קראו היהודים את שמו "אלכסנדר הדוקר במדקרות חרב".
[ושוב ערך מלחמה בעמים, כבש ארצות והרג גם את דימטריאוס]. וישב ירושלים מקץ שלש שנים אשר הלך למלחמה, ויקבלוהו כל היהודים בכבוד גדול. ויהי בעת ההיא, ויפול המלך בחולי. ויהי חוליו קדחת רביעית. ואף כי האריך עליו חולי הקדחת שלש שנים לא סר מן המלחמה. ויהי בהגיע יום מותו, ותלך המלכה אלכסנדרה אשת אלכסנדר המלך, ותאמר לו: "אתה ידעת את האיבה אשר היתה לך עם הפרושים. ועתה שני בניך הם קטנים, ואני אשה. אל מי תעזבני, וביד מי תפקדני", ותבך אלכסנדרה המלכה מאד לפני המלך. ויאמר לה המלך: "בואי איעצך נא עצה ולא תסור ממנה, וייטב לך ולבני אחרי. והיה במותי, הסתירי את גופי מכל העם הזה, וחנטי אותי כאשר יעשה לחנוטים, ומשחת אותי בבשמים לבלתי יבאש, וגנזי אותו עד לכדך את העיר הזאת. והיה בלכדך את העיר הזאת, תשאי את גופי עמך אל ירושלים כאיש אשר הוא חולה, ואל תגלי סודך כי אם לסריסיך הנאמנים לך. והיה בבואך, קראי הפרושים אויבי, וגלי להם הסוד, ומסרי להם גופי, ודברת עליהם כדברים האלה: הנה אלכסנדר אויבכם מת, והנה לכם את גופו. עשו בו המשפט כטוב בעיניכם. כי אם כה תאמרי אליהם, הנה הם ביותר יכבדו אותך, ואותי יקברו בכבוד, כי אנכי ידעתי את יצרם הטוב, כי איבה לא ינטורו, אבל הם רחמנים. והם יעזרו אותך על המלכות, כי כל העם ישמע לדבריהם, ולהם ממשלה על עם ה' לעשות כרצונם. ואת עשי כל אשר יצוו אותך הם, ולכי בעצתם, ועשי הטוב בעיניהם, ומלכי על העיר ועל העם, עד אשר יגדלו הנערים". ותעש המלכה כן, ותלכד את העיר. ואחרי לכדה אותה, ותלך אל ירושלים, ותקרא אל הפרושים, ותאמר להם ככל אשר צוה אלכסנדר לאמר להם. ויקראו הפרושים את העם, ויקברו את המלך בכבוד גדול. וידברו באזני העם, וימליכו את אלכסנדרה המלכה אשת אלכסנדר המלך על כל ערי יהודה וישראל, ולא נפל דבר מדברי אלכסנדר ארצה. והימים אשר מלך אלכסנדר המלך על כל עם ישראל ויהודה שבע ועשרים שנה, וימת ויאסף אל עמיו.
יוסיפון ספר ד' פל"ד. הוא אשר אירע בימי מלוך אלכסנדרה אשתו של ינאי המלך:
רק רבי הפרושים, אחרי כן העירו מריבות ומלחמות עם שרי הצדוקים. ויבאו שרי הפרושים ועמהם הורקנוס הכהן הגדול בן המלכה, ויאמרו אליה, לאמר: "גברתנו המלכה, לעולם תחיי ותתגברי ותתחזקי על אויבי עם ה'. תני נא בידינו את שרי הצדוקים, אשר יעצו את המלך אלכסנדר אישך לאייב אותנו, ויתנו לו עצה רעה לתלות את שמונה מאות הפרושים, אשר תלה המלך אלכסנדר אישך, ונשפטם על פי התורה". ותאמר להם המלכה: "הנם לפניכם, עשו כטוב בעיניכם". וילכו רבי הפרושים, ויהרגו את ריאוניס שר הצדוקים, ועמו צדוקים אחרים רבים. ויבאו שרי הצדוקים, ועמהם אריסתובלוס בן המלכה שר צבאם, וידברו אל המלכה לאמר: "אדונתנו המלכה לעולם תחיי, ושולטת על אויבי עם ה' תהיי כל הימים. ואל תשכחי גבירתנו המלכה הטהורה והקדושה, את כל התלאות אשר עברו על ראשנו עם אלכסנדר אישך, וכל הצרות אשר ראינו עמו במלחמות גדולות ונוראות, אשר עשינו עמו. ושמנו את נפשנו בכפנו מנגד בעבור חייו, ונלחמנו את מלחמותיו, ונציל אותו מכף כל מבקשי נפשו. ועתה למה נמות כצאן לטבח יובל, בלא חטא ובלא עול, ועל לא חמס בכפינו, בהרימך את אויבי אלכסנדר אישך עלינו, ותשפילי אותנו אשר היינו אוהביו. כי עתה, בהשפילך אותנו ישמחו כל אויביך. כי בהזכיר איש את שמנו לפני הרתם מלך הערב ולפני יתר אויבי ה', היו רוגזים וחלים ורועדים במקום מושבותיהם – אף כי ממראה פנינו או ממלחמותינו וגבורותינו! ועתה דעי המלכה גברתנו, כי אנחנו לא נשא עוד עול רבי הפרושים אויבינו על צוארנו, ולא נמות כצאן לטבח יובל בידם. ואם ייטב בעיניך נצא מירושלים אל ערי יהודה, ונחיה בשפלות, ולא נראה ברעת עמנו עוד". ויתנו את קולם בבכי – ויבכו, וגם היא בכתה עמהם. ואז פתח פיו אריסתובלוס, וידבר לאמו סגרי מארות וקללות, כי הראה את מחשבתו, והוציא את כל רוחו ככסיל. והמלכה עשתה כחק הנשים. ולא היתה אתה עצה. ותען ותאמר אליהם: "צאו לכם מירושלים, ובחרו לכם ערים מערי יהודה ושבו בהם. ואל תשבו בירושלים עם רבי הפרושים, כי הם אויביכם". ויעשו כן, ויצאו מירושלים שרי הצדוקים, ויעשו מהם שרי החיילים, ויתפשו להם ערים, וישבו בהם הצדוקים.
ובעת ההיא, פשעה עוד דמשק על ישראל ויהודה, כי תלמי הנקרא מניליוס פשע בתוכה, לבלתי תת מס למלכה אלכסנדרה, כחק שנה בשנה. ותשלח המלכה את אריסתובלוס בנה, עם צבאות העם אשר עם רבי הפרושים. כי לא היו עמהם צבאות העם אשר עם הצדוקים. כי יצאו מירושלים, וישבו בערי יהודה אשר תפשו להם. ויצא אריסתובלוס שר צבא חיל המלכה אלכסנדרה, עם צבאות העם אשר עם הפרושים, מבלתי הצדוקים מירושלים, וילכו דמשק ויבואו שם, וישובו אחר כך בבשת וכלימה.
יוסיפון ספר ד' פל"ה. והימים אשר מלכה אלכסנדרה המלכה תשע שנים, ויהיו כל ימיה שבע ושלשים שנים [ויש גרסא שלש ושבעים שנים].
עד כאן דברי יוסיפון, שמבארים את הרקע ההיסטורי, וחשוב להדגיש כי שני האחים, שערכו את המלחמה שבמהלכה התאחר התמיד, נמנו על מחנות שונים. הורקנוס נמנה על הפרושים, ואריסתובלוס עם הצדוקים. ועוד בימי אלכסנדרה אמם עזבו הצדוקים את ירושלים והתפזרו בין ערי יהודה.
וכעת נתמקד בכת מוזרה ששנות קיומה וצמיחתה חלות בערך באותם הימים, ושמה כת האיסיים (Essenes). אורח חייהם היה כה חריג ומשונה עד כי הסטוריונים קדמונים לא חסכו בדיו כדי לתאר את חוקיהם ומנהגיהם על כל פרטיהם. ונביא תקציר דבריהם.
היסטוריון רומאי, פליני הזקן (Pliny the Elder, Natural History, V, 17) מוסר כי האיסיים התגוררו מצדו המערבי של ים המלח סמוך לעין גדי [Engada]. הם חיים ללא כסף בינות לדקלים, אין בהם נשים והם סולדים מאהבה גופנית. אך אע"פ שאין להם ילודה, מיום ליום מספרם רק הולך וגדל הודות לזרם חברים חדשים שבאים להצטרף אליהם לאחר שעייפו ונואשו מן החיים.
היסטוריון יהודי בשם פילה (Philo) מאלכסנדריה מוסיף פרטים חדשים. האיסיים, כ- 4000 איש במספר, מתיישבים בקבוצות במספר כפרים בערי יהודה, ובסוריה. אין להם רכוש פרטי, רכושם משותף ושייך לכולם במידה שווה. כל כסף ורכוש שבני העדה מרוויחים הם מפקידים בידי איש הנבחר לכך ע"י הציבור, והוא מעביר את הממון לקופת הקהילה כדי לחלקו בין החברים לפי הצורך. עזרה הדדית וגמילות חסד לחולים ולזקנים נפוצים אצלם מאד. הם נוהגים איש ברעהו כאחים, אוכלים יחד, עובדים יחד, ובשעת הצורך נוטלים את מלבושיהם ממלאי ביגוד המשותף לכל בני הכת. הם מנהלים חייהם על פי כללי היושר, הצדק והקדושה. הם מכבדים את השבת, אוהבים את ה', אוהבים את החסד, ואוהבים בני אדם. ועוד פרט חשוב, לפי עדותו של פילה: האיסיים לא העניקו חשיבות רבה לעבודת בית המקדש כי סברו שעל ידי מחשבות טובות וכוונות טהורות ניתן לכבד את ה' יותר מאשר באמצעות הקרבנות (Philo "Quod omnis probus liber sit”, § 75).
ברם יותר מכולם הכיר את האיסיים יוספוס פלוויוס, אשר תיאר בספרו “Vita” את פרקי חייו, וגילה, כי בצעירותו היה לומד אצל האיסיים, ואף מתגורר בבית אחד מהם שנה שלמה. בחיבוריו הכתובים ביוונית הרחיב יוספוס פלוויוס מאד בתיאור אורחות החיים של האיסיים ומנהגיהם (עיין מלחמות היהודים ספר 2 פרק 8, קדמוניות היהודים ספר 13 פרק 5 וספר 18 פרק 1). אולם נציין כאן רק פרטים חדשים שלא הוזכרו קודם, וגם אותם נביא בראשי פרקים בלבד:
האיסיים מאמינים בגורל, וסוברים כי דבר לא קורה לאדם כי אם על פי גורלו, החקוק לו מראש. אין להם עיר מיוחדת וקבועה למגורים, הם מפוזרים בין הערים וגרים שם בקהילות גדולות. כל חבר כת שמגיע לעיר באקראי כאורח יכול להשתמש בכל רכוש הקהילה המקומית כבשלו, כל בית פתוח לרווחה בשבילו ומתייחסים אליו כמו לידיד ותיק. משום כך אין הם לוקחים אתם לדרך דבר מלבד נשק כדי להתגונן מליסטים. בכל עיר ממנים חבר שאחראי על קבלת האורחים, ותפקידו לדאוג שלא יחסרו מאומה. שאיפתם היא להתעלות לקדושה מיוחדת, ועל כן הדירו עצמם מנשים כי לדעתם כל החי עם אישה בהכרח פוגם בקדושתו, ואין אישה שיכולה להימנע מן החטא. אולם לאיסיים יש גם פלג אחר שלא נמנע מנישואין מאחר שסובר כי רצון ה' ביישוב הארץ. וכיון שללא ילודה האנושות הייתה נמחקת מעל פני האדמה זה מכבר, ולכן נישאו לצורך התרבות בלבד. וכדי להראות שנשאו אישה אך ורק לצורך ילודה, הם פרשו מנשים כל זמן ההיריון.
התפילות וסדר היום אצלם משונים מאד. עד שיאיר היום הם נמנעים מלדבר דברי חול, ובנץ החמה פונים אל השמש ופותחים בתפילות ובתחנונים. לאחר מכן כל אחד הולך לעסקיו, והם עובדים עד השעה החמישית בבוקר, שאז מתאספים לארוחה משותפת שמתחילה רק לאחר טבילתם במקווה. בקדושה ובטהרה הם נכנסים לחדר האוכל, ואין רשות לאדם זר להיכנס לשם. הם מתיישבים מסביב לשולחן בשתיקה מוחלטת. הטבח מחלק לחם וצלחות, ובהן מנה אחת. אבל הם אינם אוכלים עד שיברך הכהן, והוא מברך גם אחרי הסעודה. בגמר הסעודה כולם חוזרים לעבודה ועובדים עד שעת בין השמשות, שבה מתאספים שוב לסעודה ואוכלים לפי אותו הסדר. במקום אסיפתם תמיד שורר שקט, לכל אחד ניתנת רשות לדבר לפי תור, וכלל לא נשמעות צעקות או הרמת קול. הרוצה להצטרף כחבר בקהילה נבחן במשך שלוש שנים, ולפני שיתירו לו להשתתף בסעודה המשותפת חייב לעבור טקס השבעה. הוא נשבע לשמור על כבוד ה', לא לעשות שום רע כי אם הצדק ואמת עם הבריות, לא לשקר, לא להסתיר דבר מחברי הקהילה, ולא לגלות את סודות העדה לזרים. לא לסטות במאומה מכל המסורת שילמדוהו, לכבד את ספרים הקדושים לקהילה ואת שמות המלאכים שיידע, וכן הלאה. עבריינים נידונים בבית משפט בהרכב של מאה דיינים וגזר דינם לא ניתן לביטול. במקרים חמורים הם מגרשים את העבריין מקרבם, ואז הוא עומד למות מרעב, מכיוון שאינו רגיל לקבל שום מאכל מידי איש זר. למרות קדושתם הכללית, בקרב האיסיים קיים פילוג לארבע כתות, לפי רמת הקדושה שהשיגו. ההבדל בין הקבוצות כה גדול, שאם איש מהכת הבכירה נוגע במי שדרגת קדושתו פחותה ממנו, הוא הולך להיטהר במקווה. בדיני שבת הם מחמירים יותר משאר היהודים, כלל לא מזיזים את הכלים, ובשבת אף אינם מעיזים לעשות צרכיהם כדי שלא לחלל את קדושתה. אולם כשני במעלה אחרי ה', הם מכבדים את השם של האיש המחוקק, ומי שמגדף אותו דינו למיתה.
עד כאן תיאור מנהגי האיסיים. וכפי שניתן להבחין מתוך עדותו של יוספוס פלוויוס, העדה קיבלה את חוקיה מאיש מחוקק – ומן הסתם עליו בדיוק דיבר אחד מכוהני הדת החשובים לכת הנוצרים, שחי במאה הרביעית לספירה, ודבריו הועתקו בתוך חיבורו של Isidore Hispalensis Etymologiae VIII: "האיסיים אומרים כי ישו עצמו היה מי שלימד אותם את כל ענייני התרסנות [abstinentiam]".
ברם, אע"פ שהוזכר כאן בפירוש השם ישו, עדיין לא ברור למי בדיוק הכוונה, לראשון או לשני. בהמשך נפתור את התעלומה, אך תחילה נציין כי עד לתקופה האחרונה לא היה ידוע על שריד ממשי כלשהו שמעיד על עדת האיסיים, מלבד איזכורים בודדים אצל סופרים קדמונים. אולם בשנת 1947 החל עידן התגליות, כאשר במערות ואדי קומראן שבאזור ים המלח, לא רחוק מעין גדי, מצאו ספריה שלמה של מגילות עור עתיקות שנכתבו לפני כאלפיים שנה. הרחיבו את החיפושים, ומצאו במערות שונות בסביבה קרוב לאלף מגילות, אך מחמת עתיקותן, מרוב רובן נשתמרו רק חתיכות קטנטנות שהכילו רק מילים או אותיות בודדות. רק כעשר מגילות שלמות התגלו, אבל מה שכתוב בהן מאיר באור חדש את היסודות של כת האיסיים.
אין זה המקום המתאים להרחיב בכל הפרטים, אך הדעה המכרעת, שמקובלת על רוב המדענים היא שמגילות ים המלח שייכות לקהילת האיסיים. ומכיוון שהם נוגעים לענייננו נציין להלן את עיקרי הדברים.
נתחיל ממסמך שנקרא Damascus Document. לראשונה נתגלה מסמך זה בגניזה הקהירית, ושיערו כי נכתב במאה העשירית לספירה. כאשר התגלו מגילות קומראן, וקטעים ממנו נמצאו גם במערות, התבססה ההשערה כי אכן מדובר במסמך השייך לעדה שגרה בקומראן. מסמך מהגניזה הקהירית הוצג לרבים באתר של
Cambridge University Library, ושם ניתן לעיין במסמך גם עם ההגדלה:
מסמך זה מבאר את עקרונות העדה ומקורה באמצעות דרוש על התנ"ך, ובין השאר הוא כותב (T-S_10K6,4r):
"באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק הבאר היא התורה וחופריה הם שבי ישראל היוצאים מארץ יהודה ויגורו בארץ דמשק אשר קרא א"ל את כולם שרים כי דרושוהו ולא הושבה פארתם בפי אחד והמחוקק הוא דורש התורה אשר אמר ישעיה מוציא כלי למעשיהו ונדיבי העם הם הבאים לכרות את הבאר במחוקקות אשר חקק המחוקק להתהלך במה בכל קץ הרשוע וזולתם לא ישיגו עד עמד מורה הצדק באחרית הימים וכל אשר הובאו בברית לבלתו בוא אל המקדש להאיר מזבחו חנם ויהיו מסגירי הדלת אשר אמר א"ל מי בכם יסגור דלתו ולא תאירו מזבחי חנם אם לא ישמרו לעשות בפרוש התורה לקץ הרשע
מערה מס' 4, ומחנה האיסיים בקומראן
התמונות בצד ימין מספר "The Temple Scroll" מאת Y. Yadin
בשמאל לעיל: http://nauka.bible.com.ua/sud/sud1-04.htm
בשמאל למטה: http://i-cias.com/e.o/index.htm
ולשמור את יום השבת כפרושה ואת המועדות ואת יום התענית במצא באי הברית החדשה בארץ דמשק להרים את הקדשים כפירושיהם לאהוב איש את אחיהו ... עני אביון וגר ולדרוש איש את שלום אחיהו ולא ימעל איש בשאר בשרו
ואם מחנות ישבו כסרך הארץ ולקחו נשים והולידו בנים והתהלכו על פי התורה וכמשפט היסורים כסרך התורה
והכוכב הוא דורש התורה הבא דמשק כאשר כתוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ... הוא נשיא כל העדה".
כאן אנו חוזרים שוב לאיש המחוקק שדרש את התורה ונתן לעדה את חוקיה. הוא נשיא העדה, ותחת ראשותו באו לדמשק. על דמשק אנו יודעים, כי בימי ינאי המלך ומלכות אלכסנדרה אשתו, דמשק הייתה תחת שליטת ישראל. ובימים ההם התגברה המלחמה בין הפרושים לצדוקים, עד שהצדוקים נאלצו לעזוב את ירושלים ולצאת לפזורה – ייתכן שגם לדמשק. ואכן במגילות קומראן אנו מוצאים איזכורים לאישים רבים שחיו באותה תקופה, ומוכרים לנו ממלחמות היהודים של יוספוס פלוויוס:
כפי שהעיר המדען הרוסי בספרו
Discoveries of the Dead Sea Scrolls. Moscow, 1965 Amusin.
ינאי המלך הוזכר בתפילה לשלומו של יונתן (Q 4484), בפשר נחום (4Q pNahum I, 2) הוזכר מלך יון דימטריאוס שבעצת אנשי בלייעל התכוון לפלוש לירושלים. בפשר נחום יש אולי רמז גם למלכה אלכסנדרה הנקראת שם שלמציון, ולנציב הרומאי בסוריה מיליוס [Emilius (Marcus Aemilius Scarus)] שמשל בשנת ג"א תצ"ט (61-).
ובבדיקה עקבית יתברר, כי השנים המוזכרות הן בדיוק שנות המריבה בין שני האחים הכהנים מבית חשמונאים – אריסתובלוס והורקנוס בני ינאי המלך. אריסתובלוס כידוע נמנה על הצדוקים, והורקנוס על הפרושים.
קול המלחמה ההיא מהדהד במגילות קומראן בעוצמה רבה. וכפי שבהמשך נוכיח זאת בוודאות, על פי השקפתה, הייתה עדה זו כת משיחית הקרובה מאד לצדוקים. כנגד שני הכהנים מתחרים, בני ינאי המלך, גם במגילות מוזכרים שני כהנים. האחד מכונה 'הכהן הרשע', וכנראה הכוונה להורקנוס, שהיה בעל הכוח והשררה בירושלים, והוא רדף את האיש המחוקק והציק לו. ובדרש לנביא חבקוק (פשר חבקוק QpHab 8.161) הוזכר כהן שמרד, ומסתבר כי הוא אריסתובלוס שבא להילחם בהורקנוס אחיו.
אולם מנקודת מבטם של בעלי המגילות, הורקנוס הפרושי חילל את עבודת בית המקדש עד כדי כך, שבני העדה נמנעו אפילו מלהתקרב לפתחו. ותחת ראשותו של האיש המחוקק הם ברחו לדמשק, כדי למצוא שם תחליף לעבודת בית המקדש: "להרים את הקדשים כפירושיהם לאהוב איש את אחיהו".
וזוהי ממש תכונה אופיינית לנצרות – להחליף את המצוות באהבה. נימה זו נשמעת היטב גם במגילות אחרות (Q S IX, 3-51 4Q Florilegium I, 6), שמחשיבות רוח קדושה וצדק יותר מעולת התמיד וחלב קרבנות. לשיטתם, תמורתם יש להקטיר מעשים טובים במקדש של בני אדם, והעדה הציגה עצמה כבית של קדושה ([Community Rule] lQS 8).
ומעבר לכך, מדהים לגלות כיצד שתי הכתות, הנוצרים והאיסיים, זהות אפילו בפרטים הקטנים.
כפי שציטטנו למעלה, האיסיים קראו לתורתם 'ברית חדשה' – ולעצמם 'בני אור' העומדים כנגד 'בני חושך' שמסמלים בעיניהם את הרשע, והם מושגי נצרות המוכרים היטב מספרותם. ואפילו השם 'נוצרים' מצוי במגילות, שכן הם קראו לעצמם 'נוצרי הברית' (Baigent and Leigh. The Dead Sea Scrolls Deception).
לפי מגילת 'סרך היחד' (Community Rule 1QS 8.12-16) כדי לזכות בקדושה יש לפרוש ממושב בני אדם וללכת למדבר, כי זו הייתה דרך סלולה לה' להשרות את רוח קודשו על הנביאים. ושם במדבר, בניתוק מן העולם, כולם כאחד יועמדו על האמת וצדק, ייעשו אוהבי חסד, גומלי חסדים איש עם רעהו, וחברים לנצח נצחים (Community Rule 1QS 2.24).
הליכה במדבר בפרישה מהחברה כדי להגיע לקדושה – גם היא כדרך הנצרות להתבודד במנזרים. וכך מובן בהחלט למה בתוך 'Community Rule', שהוא תקנון העדה, לא נמצאת אף תזכורת אחת לחיי משפחה והולדת הילדים.
אולם, ה- 'Damascus Document' מביא היתר להקים משפחה, להוליד ילדים ולהתגורר במקומות ישוב של בני אדם – וזה תואם את מנהג הפלג השני, שהיה קיים לאיסיים לפי עדותו של יוספוס פלוויוס. חוקים אלה של 'Damascus Document' נתחדשו ע"י המחוקק. ואילו בתוך 'Community Rule' אין המחוקק נזכר אפילו ברמז, ומטעם זה החוקרים סבורים שלפי עיתוי יצירתו, מסמך זה קדם למחוקק.
המחוקק, שמכונה גם 'מורה הצדק' הוזכר בד' מסמכים: Damascus Document, פשר חבקוק, פשר מיכה, פשר תהילים – ועל פיהם נבחן מה עלה בגורלו.
פשר תהילים למזמור ל"ז 37 4Q pPs (4Q 171))) דורש את פסוק לב: "צוֹפֶה פשר תהילים למזמור ל"ז 37 4Q pPs (4Q 171))) דורש את פסוק לב: "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ", שכוונתו אל הכהן הרשע אשר ארב לצדיק וחיפש דרך כיצד להמיתו.
בפשר חבקוק כתוב כי הכהן הרשע רדף אחרי מורה הצדק והשיגו בבית גלותו באמצע יום הכיפורים (1QpHab XI, 4-8).
ומדהים ביותר כי שני אבות הנצרות היו זהים לא רק בשמם, תורתם, אלא אפילו בצורת מיתתם, ופשר נחום (4Q pNahum 2,13) מגלה כי מחפשי הערמה מתוך זעמם תלו אנשים חיים, ועל תלוי חי ה' יקרא לנקמה ויכרות בעלי רשע.
וכן משתמע מכל הדרושים, כי ה' הבטיח לנקום את מותו של מורה הצדק, ובגרסא ב' שלDamascus Document (CD B XX,14-15) כתוב במפורש כי מיום פטירתו של מורה העדה ועד קיצם כל אנשי המלחמה אשר הלכו עם איש השקר חלפו קרוב לארבעים שנה.
כאן אנו נכנסים לתחום התאריכים, אך קודם לכן נוסיף עוד כמה הערות כדי להשלים את הנושא הקודם.
א) לא מתקבל על הדעת כיצד הכהן הרשע, והוא כהן גדול, יכול היה לבוא לבית הגולה ולתפוס את מורה הצדק בעיצומו של יום הכיפורים. לפי זה החוקרים סבורים כי ניתוק העדה מבית המקדש, שלדעתם היה מחולל, בא לידי ביטוי גם בשינוי לוח השנה, ולפיו יוה"כ שלהם היה יום חול לשאר ישראל. ואכן במגילות קומראן מוצאים בכמויות גדולות ספר יובלים וספר חנוך, שלפיהם השנה כוללת 364 יום, כראוי לשנת החמה. את ספר יובלים מזכיר במפורש גם Damascus Document (XVI, 3-4), ואסמכתא נוספת נותן Calendrical Document. על פי הממצאים האלה משערים כי העדה עברה למניין שנים לפי לוח שנת החמה. ומסמך בשם 'מקצת מעשי התורה' מונה רשימה של יותר מעשרים שינויים שהיו מבדילים בין חוקי העדה לחוקים שנהגו בעבודת בית המקדש. עיין:
L. H. Schiffman, Origin and Early History of the Qumran Sect
ב) אמונתם מתבררת ביתר שאת מתוך פשר חבקוק (1 Qp Hab. VII, 3-5) שטוען כי ה' גילה למורה הצדק את כל הסודות הכלולים בדברי הנביאים. ומתוך Damascus Document (CD VI, 10-11) ופשר חבקוק VIII, 1-3) (1 Qp Hab. משתמע כי סברו שמורה הצדק יעמוד פעם נוספת באחרית הימים, ורק מי שלמרות כל היסורים האמין בו והלך בדרכו, יינצל מן הדין. אולם המשיח שיבוא "יכפר עוונם" של כל בני דורו ללא יוצא מן הכלל
(Cross, The Ancient Library of Qumran, p. 188).
ג) אף על פי שהכת הזאת מתחילתה עד סופה נועדה רק לישראל, ולא התפשטה ברחבי תבל להיות דת לכל העמים, וגם לגבי מורה הצדק אף ברמז לא הוכרז שהוא עצמו אלו"ה או בן אלו"ה – בכל זאת הדמיון בין שני האישים מרשים ובולט כל כך, שמיד העמיד בסימן שאלה את יחודיותה של הנצרות. פתאום התברר שאותו האיש שבו האמינו כלל לא היה הראשון שחידש את העקרונות, אלא היה דמות משנית, ופשוט אימץ את מה שהמציא לפניו מישהו אחר. או אף גרוע מכך, בהנחה ששני האישים הם איש אחד צריך להזיז את ימי חייו מאה שנה לאחור, ואז מתמוטט לגמרי כל הסדר ההיסטורי המקובל עד כה. קושיות מסוג זה עוררו גל ענק של מאמרים וספרים שמהדהד עוד היום, והתפשטו אף שמועות כי בצמרת הנצרות שוקלים אפשרות של עריכת ספרי היסוד מחדש כדי להכניס בהם תיקונים ותוספות ממגילות ים המלח. סערת הרוחות הייתה כה גדולה, שבסוף שנת 2001 נאלצו להגיב על השמועות ולהכחיש אותן באופן רשמי מטעם הסמכות העליונה היושבת ברומא.
אולם אנו כבר יודעים להבחין בקלות בין שני ה"ישו" ולהעמיד כל אחד במקומו הנכון. מה שנותר הוא, לוודא באופן סופי כי מורה הצדק הוא ישו הראשון, תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה אשר יצא לתרבות רעה בשנת ג"א ת"ש (60-) – ביום שנתאחר התמיד.
ה- Damascus Document יסייע לפתור את הספק. ובראשיתו נאמר:
"ועתה שמעו כל יודעי צדק ובינו במעשי א"ל כי ריב לו עם כל בשר ומשפט עשה בכל מנאציו כי במועלם אשר עזבוהו הסתיר פניו מישראל וממקדשו ויתנם לחרב ובזכרו ברית ראשונים השאיר שארית לישראל ולא נתנם לכלה ובקץ חרון אפו שנים שלוש מאות ותשעים לתיתו אותם ביד נבוכדנאצר מלך בבל פקדם ויצמח מישראל ומאהרן שורש מטעת לירוש את ארצו ולדשן בטוב אדמתו ויבינו בעונם וידעו כי אנשים אשימים הם ויהיו כעורים וכמגששים דרך שנים עשרים ויבן א"ל אל מעשיהם כי בלב שלם דרישוהו ויקם להם מורה צדק להדריכם בדרך לבו. ויודע לדורות אחרונים את אשר עשה בדור אחרון בעדת בוגדים הם סרי דרך היא העת אשר היה כתוב עליה בפרה סוררה כן סרר ישראל בעמוד איש הלצון אשר הטיף לישראל מימי כזב ויתעם בתוהו לא דרך..." (T-S_10K6,1).
לכאורה מכאן משתמע בברור כי מורה הצדק התגלה לעדה "בקץ חרון אפו שנים שלוש מאות ותשעים לתיתו אותם ביד נבוכדנאצר". אבל כל המדענים מסתבכים בחישוב התאריך המדויק, כיוון שמתחילים למנות משנת חורבן בית ראשון שהיה לדעתם בשנת 586/7 לפני הספירה (ג"א קע"ג). ובחישוב 390 שנה מהמועד הזה, הם מגיעים לסוף המאה השנייה לפני הספירה (197-, ג"א תקס"ג), וכמו נופלים לחלל ריק שבו לא ניתן לזהות אף אחד מאישים הנזכרים במגילות קומראן.
ברשות Cambridge University Library
(T-S_10K6,1)
אבל אנחנו נלך לפי מסורת חז"ל, ונגיע לממצאים אחרים:
במסכת יומא, ט. נאמר כי מקדש ראשון עמד 410 שנה, ובצירוף החשבון המדויק של שנות דור ודור שנותן התנ"ך עולה כי בית ראשון נחרב ע"י נבוכדנאצר בשנת ג"א של"ח (422 לפני הספירה).
אך עדיין מוקדם לפתוח בחשבון, כי מן הראוי לדקדק בלשון, שלא מונה 390 שנה מן החורבן, אלא מעת נתינת ישראל ביד נבוכדנאצר. וזה קרה י"ח שנה קודם החורבן, כאשר נבוכדנאצר בפלישתו הראשונה לארץ כבש אותה והגלה את המלך יהויכין (מגילה, יא:). המסקנה היא, שצריך למנות 390 שנה משנת ג"א ש"כ (440-) – המועד שבו ניתנו ישראל ביד נבוכדנאצר. ולפי זה מורה הצדק התגלה לעדת האיסיים בשנת ג"א תש"י (50-).
מועד זה להופעת מורה הצדק מכניס אותנו ישר לזירת המלחמות בין שני האחים הכהנים אריסתובלוס והורקנוס. ובכל זאת, החשבונות עדיין החטיאו עשר שנים, מפני
שמעשה ישו הראשון ואיחור התמיד היו בשנת ג"א ת"ש (60-).
אמנם כל ההפרש מתבטל אם ניקח בחשבון כי שנות מלכותו של ינאי לא היו י"ח שנה כגרסתו של סדר הדורות (ג"א תר"ע), אלא כ"ז שנה כדעת ספר היוחסין ויוסיפון (ספר ד' פל"ג) [כפי שמביא בשמם סדר הדורות בג"א תר"ע].
אם כך, ינאי המלך מת בשנת ג"א תרצ"ז (63-), וכאשר מצרפים ט' שנים נוספות של אלכסנדרה ושלוש שנים וחצי שמלך אריסתובלוס בחזקה – מגיעים למסקנה שהתמיד נתאחר בשנת ג"א תש"ט וחצי. ומן הסתם לא היו שנות מלכותם שלמות, לכן יש לעגל עד שנת ג"א תש"י (50-) בדיוק. וכנראה זה היה חשבון השנים המקובל על האיסיים.
וכך הוכח סופית כי מורה הצדק הוא ישו הראשון, תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה, אשר סרח והצטרף לאיסיים בעת שנתאחר התמיד. ועתה נחזור לחישוב השנים הבדוק והמוסכם של סדר הדורות, ובכך ניישב עוד שני תאריכים.
א) כמשמע מסדר הדורות (ג"א תרצ"ז), אריסתובלוס הורעל כעבור י"ג שנה מעת שעלה לגדולה בשנת ג"א תש"י (50-). אולם סדר הדורות מוסיף שם מפי יוסיפון (ספר ה' פרק מ"א), כי זמן מסוים לפני כן, מושל רומי וחברי הסנאט קיבלו החלטה לתלותו כאיש מסוכן למלכות – אולם המצווים להורגו חמלו עליו ותלו איש אחר!
והוא פלא עצום, קשה להאמין שאפשר להערים על הסנאט, ומה זה לפתע עלה בדעתם של הפקידים הרומאים, מבצעי גזר הדין, למעול במילוי תפקידם. ופלא נוסף הוא שפרטי האירוע השולי הזה, שלכאורה חסר כל משמעות היסטורית, לא נשכחו במשך אלפי שנים.
אלא תולים הקלקלה במקולקל, ואולי מי שתלו במקום אריסתובלוס – הוא מורה הצדק. ומסתבר כי בגלל עוינותם להורקנוס שני ראשי המתנגדים נתפסו כאחד, אבל בעת הפקודה מבין השניים נבחר מורה הצדק להיות 'תלוי חי'.
בהנחה זו נתלה מורה הצדק קרוב לשנת ג"א תש"י (50-), וכתוצאה מכך מתיישב היטב גם תאריך אחר. שהרי לפי המידע שמוסר Damascus Document בגרסא ב'
(CD B XX.14-15), קרוב לארבעים שנה ממועד פטירתו של מורה העדה הגיעו לקיצם גם כל אנשי המלחמה אשר הלכו עם איש השקר. החישוב מביא למסקנה כי זוהי שנת תש"נ (10-), ובאותה השנה בדיוק הורדוס הרג איש צדיק, את הורקנוס כהן גדול – האחרון מבית חשמונאים, ואז נכרת כל זרע החשמונאים ללא שריד ופליט (סדר הדורות ג"א תשכ"ד).
ב) בקטע דלעיל כתוב "ויהיו כעורים וכמגששים דרך שנים עשרים ויבן א"ל אל מעשיהם כי בלב שלם דרישוהו ויקם להם מורה צדק". משמע כי מבחינה רעיונית קמה העדה בשנת ג"א תר"פ (80-) [או ג"א תר"צ (70-) לפי חשבון האיסיים], אך במשך עשרים שנה היו מגששים באפילה עד שבא מורה הצדק וגיבש סופית את מערכת חוקיה. וזה נשמע הגיוני מאד כיוון שעקרונות העדה לא התרקמו אלא על רקע המריבה והפילוג המוחלט בין הפרושים לצדוקים, שחלו בימי המלך ינאי.
עד כאן ענייני ביטול התמיד, מורה הצדק ושני הישו. עתה נתמקד בקצרה ביסודות האמונה שעליהם הושתתה עדת האיסיים, ונבחין במה הייתה שגיאתם.
כמשמע מן המקורות: Community Rule 1QS, 3-4, ו"מלחמת בני אור בבני חשך" – העקרון שעליו הושתת כל הבניין גורס, כי העולם מבריאתו ועד סופו נחלק לשתי מחנות נגדיים. בני האור עומדים מול בני החושך, ולכל צד יש מלאך מסייע. על פי התכנון של החכמה העליונה, בני האור, הטובים והזכאים, נועדים כל ימות העולם להילחם בבני הרשע, עד שבמועד שלא ניתן לשנות ה' יערוך מלחמה אחרונה שתשים קץ לקיום הרשע, והאמת תנצח.
ומה שבולט ביותר בהשקפתם, הוא הגורל שאי אפשר לשנות. בני החושך רעים בתכלית הרוע, וכל תכליתם, וסופם הברור הוא להימחות מהעולם. ולכן, לבני האור נאסר כל מגע עם בני החושך, ויותר מכך, מצווה לפרוש מהם ולהיבדל בתכלית הריחוק.
לפיכך בני האור שמו בראש מעיינם את ההקפדה להידבק בקו ימין בקשר אמיץ וחזק, שלא יתפרק לעולם, ולזה היו מקדישים כל תפילתם ואורח חייהם. מובן מאליו כי מהמקום שלהם הם פשוט לא יכלו לראות ולתפוס את התפקיד המיועד לקו שמאל. ועל כן נשאר מעבר לגבול השגתם הסוד, שאליו רמז שלמה המלך 'כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן-הַחשֶׁךְ' (קהלת, ב), לאמור, כי יתרון האור צריך לבוא דוקא מחשך. כמו כן, בודאי לא יכלו להבין למה בפסוק "וַיַּרְא אלוקים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָה וְהִנֵּה טוֹב מְאד" (בראשית, א, לא) דרשו חז"ל – 'וְהִנֵּה טוֹב' זה יצר טוב. אולם יצר הרע הוא 'טוֹב מְאד' (קהלת רבה, ג). [תשובה לכך נקבל בע"ה בתחילת החלק השני של הספר].
האיסיים נאחזו בימין עד כדי כך, שבשאיפתם לקדושה הרחיקו לכת מעבר למה שציוותה התורה. אף הדגים, בקו ימין, לא מספיק כשרים בשבילם וטעונים שחיטה. ואילו החגבים, מקו שמאל, צריכים לעבור את התיקון המלא של הכלים באש או במים, הכתוב בתורה "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, וְכל אֲשֶׁר לא יָבא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר, לא, כג). כך קבע המחוקק ב- Damascus Document:
ברשות Cambridge University Library
(T-S_10K6,6v)
(Damascus Document, XII, 11-15) "אל ישקץ איש את נפשו בכל החיה והרמש לאכל מהם מעגלי הדבורים עד כל נפש החיה אשר תרמוש במים והדגים אל יאכלו כי אם נקרעו חיים [ונשפך דמם?] וכל החגבים למיניהם יבאו באש או במים עד הם חיים כי הוא משפט בריאתם" (T-S_10K6,6v).
והאיסיים בדאבון ליבם הביטו כיצד עולמם הולך ומתקרב לקיצו, והיו חסרי אונים לשנות, ולא יכלו לעשות דבר, כי אם לקוות שהקב"ה יושיעם בדרך נס כשיגיע 'קֵץ הַיָּמִין' אשר צפה דניאל [ובהתאם למידתו דניאל ראה דוקא את השיקוץ שיקום בימין, והוא הדמות של 'מורה הצדק'].
ובכן, לפי תפיסת עולמם, החיים בחושך של קו שמאל אינם חיים, וליפול לשם מן האור לדעתם הוא הרס גמור, ואבדון היקום שאין ממנו מוצא. לפיכך בתום השתלטות הרומאים על הארץ, עברה כת האיסיים מהעולם מאליה, שהרי הרומאים בכל מקום שבו השתלטו היו מכבים כל ניצוץ של אור, ומכניסים את העולם לעידן של חיים בחושך קו שמאל.
אולם בניגוד לאיסיים, שמנקודת מבטם לא ראו שום תועלת בחושך – אנו, לאור הניסיון והידע שנצבר בפרקים הקודמים, נדע להעריך נכון את השינויים העמוקים שחוללה גלות אדום בקרב ישראל.
ה/ גלות אדום.
נתחיל מהערה כללית בנוגע לבירור האמת. באור, לפני שהוא ירד והתלבש בכלים, בלתי אפשרי לברר את האמת, ותמיד קיים הסיכון לטעות בשיקול הדעת. נמחיש את הדברים באמצעות דוגמאות.
נביא כדוגמא ראשי צבא שמתכננים מערכה חדשה. הם משוכנעים שלקחו בחשבון את כל ההתפתחויות האפשריות ולפי התחזית שלהם בודאי ינצחו. אולם כך סוברים גם בצד השני, צד האויב, ורק במהלך המלחמה יתברר איפה צדק כל צד ואיפה נכשל בשיקול דעתו. לפעמים הגורם שסמכו עליו, בפועל אינו יעיל, וגורם אחר שלא נתנו לו חשיבות ישבש לפתע את כל התכניות. לכן, למשל, לאחר גמר החישובים תמיד עושים ניסוי לכל דגם חדש של מטוס, מכונית וכן הלאה – לבדוק שמא הייתה טעות בשיקול הדעת. כי רק הישום המעשי מסוגל לבחון את האור על פי כל פרטיו, ולברר כלפי כל אחד מהם את ערכו האמיתי.
דומה לכך מציאות של איש ואישה שהחליטו להתחתן לאחר שבחנו את כל השיקולים בעד ונגד הקשר ביניהם, וכל אחד מצא שיהיה מאושר עם בן/בת זוגו בחיים המשותפים. אבל באור לא ניתן לשקול ולמדוד נכון את כל הפרטים, ורק לאחר הנישואין יתברר עד כמה לפעמים הרגל קטן, שלא שמים עליו לב, מסוגל לצער.
וכן אצל משה שביקש מאת ה' "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" (שמות, לג) – הקב"ה השיב "לא תוּכַל לִרְאת אֶת פָּנָי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחרָי וּפָנַי לא יֵרָאוּ" (שם). והפירוש המקובל, שאפילו למשה רבנו אין אפשרות לראות את פני הדברים, כלומר, להשיג מראש בדרך השכל כיצד העניינים יתרחשו באמת. רואים רק לאחור, במובן, שרק למפרע ניתן להשכיל למה עניינים התפתחו כך או אחרת.
המסקנה היא, שאין ראייה באורות כי אם בכלים. כלומר, רק אחרי שהאור יוצא לפועל ומתגשם במציאות ניתן לנתח ולהבין את תוכן האמיתי של האור במלואו.
והנה לפני חורבן בית המקדש העולם שהה באורות, ובירור האמת לא היה בידי האדם אלא הושג ע"י האורים ותומים, רוח הקודש או בת קול שירדו משמים. בעולם הקדום, עד לגמר המשנה, לכל תנא קדוש הייתה רשות לנהוג לפי אורו האישי, והאחד לא הכחיש את השני. אבל היה בזה גם חסרון כי טרם ידעו כיצד יתלבשו האורות בכלים של המציאות, ותתברר האמת מתוכם בסוד 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח' (תהלים, פה, יב). ולכן עדיין זה לא היה עולם של הלכה למעשה.
ואע"פ שבאמרה 'לא בשמים היא' הסמיכה התורה את החכמים לחרוץ דין על פי הגיון השכל מבלי להתחשב בבת קול – כל עוד בית המקדש עם כל השפעתו הרוחנית היה קיים, העולם לא יכול היה לעבור לפסים של כלים, ולברר הלכה למעשה. וכיוון שבאורות לא ניכר איפה נמצאת האמת, התפשטו בתוך העם מריבות ושנאת חינם – כל אחד חשב שהצדק עמו, וזכותו להזמין את הרומאים לדכא את האור של בר הפלוגתא שלו.
הרומאים אכן באו, וגייסם עבר על הארץ כמכתש כבד אשר בשיטתיות דרס את כל מי שרק העז להרים את ראשו. בדרך זאת הם השמידו בישראל את כל בעלי האור אשר אומץ לבם לא נתן להם לשבת בשקט בבית, וגרר אותם לצאת למאבק מזוין. ואף שהיו מראים מעשי גבורה מופלאים בשדה הקרב – לבסוף נפלו כולם חללים, ואורם הסתלק.
כך כרתו הרומאים את האור, ובלא יודעין הכשירו את הקרקע לצמיחת התורה שבעל פה. שהרי התלמוד כלל לא רגיל לדון בטעמי הדינים, והנתון הראשון בתלמוד הוא מגוון דעות שונות אשר לא רק טעמן, אלא לעתים קרובות אף הנושא שלגביו הן נאמרו, אינו ידוע בבירור. הלומדים מוכרחים לתמרן בין הדעות הסותרות כדי ליישב את הקושיות על סמך הגיון וסברה, ולבסוף להגיע אל ההלכה למעשה.
מובן מאליו כי לעבודה עם הכלים הראוי מכל הוא, מי שבעצמו מזוהה עם הכלים, ועל כן רוב המלאכה בבירור ההלכה התבצעה ע"י בני אשכנז אשר חיו תחת מלכות אדום.
אולם בעת שיסתיים בירור ההלכה, ירד עליה האור שלא היה ידוע עד כה, וייתן הבנה שלמה, ולא חלקית, לכל התורה כולה. וכפי שבכל מקרה פסק ההלכה הוא אחד ולא משתמע לשתי פנים – באור שירד אל הכלים תיראה התורה אחידה ללא סתירות. וזהו 'יתְרוֹן הָאוֹר מִן-הַחשֶׁךְ' שעליו דיבר המלך שלמה. אבל לפני השלב הסופי בבירור ההלכה, כל האורות עלולים רק להטעות [ועל כן בתלמוד אין טעמים פנימיים] – והחיסון נגד אורות הטוב ביותר הינה מלכות אדום, הכובלת את האור במגבלות החוק, בעוד שבעצמה היא ממלכת כלים הנותנת קרקע פורייה להתפתחות, אומנויות, טכנולוגיות, ומדעים.
זוהי דרכה של אדום להתמודד עם האורות. המצרים, לעומתם, המציאו דרכים המאפשרות לחיות בתוך האור ממש, ואת שיטתם נבין בסימן הבא.
ספר קבלה
"קן תורה"
הופך את התורה למדע
